"הקיר" – תמונה וקול משותפים עם כותל

"עשרה קבין של יופי ירדו לעולם" – אומר התלמוד בבלי, סדר נשים, מסכת קידושין – "תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו. אין לך יופי כיופייה של ירושלים", הוא קובע. ובאותה נשימה ניתן להמשיך ולאמר שעשרה קבין של סיבוך קיומי והקצנה אישית ופוליטית ירדו על העולם וגם מהן נטלה ירושלים תשעה. מורן איפרגן ממשיכה ואומרת באחד הרגעים בסרטה התעודי "הקיר", שאין מקום מלא שינאה כמו ירושלים. ואם עשרה קבין מהתשעה של זאת ירדו על עיר הקודש, לפחות תשעה מהם ירדו על הכותל, הצנטרום של הפיילה.

הקולנוע העלילתי אוהב להניח לפנינו משלים מומחזים, פרי דמיונו של היוצר, אלגוריות בעזרתן הוא מנסה להציע לנו פיענוח של העולם סביבנו, לעיתים קרובות טבול  במוסר השכל. הקולנוע התיעודי עושה את זה בצורה ישירה יותר, כשהוא משתמש במציאות עצמה או לפחות בפיסות ממנה המשרתות את הנראטיב של היוצר, את נקודת המבט שלו.

מורן איפרגן מצליחה לעמת שתי מדיה של קליטה חושית, התמונה ופס הקול זה מול זה וזה ליד זה בהפריה הדדית מרתקת, כל אחד מביא סיפור אחר, כדי ליצור אמירה כוללת המקבילה את האישי והפרטי עם הכללי, הלאומי, והאמוני. לפחות במציאות המסובכת מאוד שלנו. בניגוד לסרטים שבהם פס הקול משרת את התמונה כאן הוא פועל עצמאית לצידה ומרחיב מאוד את היריעה ומעניק לנראה משמעויות נוספות ונרחבות יותר. עומק רעיוני המעמת ומחבר סיפור אישי של משפחה בפירוק עם סיפורו של המקום הקדוש לרבים מאוד מתושבי הארץ הזאת על גווניהם, אמונותיהם, מנהגיהם וגם יצריהם וגם הוא כנראה שרוי במחלוקת.

בעוד שבתמונה אנחנו נחשפים למראות אל תוך עזרת הנשים של רחבת הכותל במשך שנה שלמה, בפס הקול אנחנו מלווים שיחות טלפון עם אמה של מורן, חברתה, בעלה הפרוד המלווים את שנת הגרושין שלה. בתמונה אנחנו עוקבים אחרי רגעים של קיץ וחורף, של חמסין ומטר, של רגעים שטופי המון אדם ורגעים קטנים אינטימיים של נשים ברגעי התייחדות מול האלוהים שלהן, של תמונות בזוית פתוחה ורחבה וקלוזים מודגשים של חלקי פנים וגוף של המצולמים. של פלוגת חיילים בדרכם להשבע אמונים ושל ילדות קטנות בסלפי וחיוך מעושה עם אבני הכותל. של הפתקים הנדחקים לסדקים שבין האבנים ושל פועלי הנקיון המושכים אותם משם בעזרת מקלות, מטאטאים ומכניסים לשקי פלסטיק בדרך לאי מקום.

בפס הקול אנחנו מצטרפים לשיחות של מורן עם אמה הדואגת שהיא לא אוכלת מספיק, שהיא עובדת יותר מידי ומרוויחה הרבה פחות מיונית לוי, שאין לה חברים, שהיא לא באה לבקר מספיק בבית של ההורים, שהיא לא מבינה את הזוגיות ההולכת ונשברת של בתה, ותהליך גסיסתה של הסבתא ומותה גם הוא נשמע באוזנינו. עוד שיחות עם חברה טובה המצטטת הרבה פרוסט בנסיונות להסביר את בדידותה, שמודיעה שהרגע המאושר בחייה היה כשהצליחה ללבוש שוב את הבגד ששנים לא עלה עליה. שיחה עם אסף, הבעל ההופך להיות גרוש על הרצון שלו לחדש את האהבה. שיחות על הבן שלה עם כולם, כולל עם אחיותיה העסוקות והמרוחקות שלא מבינות מדוע היא שוברת את המשפחה אחרי שלוש שנות נישואין בלבד. והמעבר לדירה חדשה, חיים חדשים, שחרור ואופציות שנפתחות.

החיבור שנראה לעיתים מוזר ומלאכותי מקבל תוקף ככל שהסרט מתקדם ויוצר מצבים מרתקים המאירים באופן מעניין את שתי המדיה המרכיבות את הסרט. הוא מוכיח כך, בעצם גם את חשיבות הקשר בין המיקרו למקרו, בין הפרטי לכללי, בין השלם לחלקיו. ולמי שמכיר את הנפשות הפועלות (ואני חייב לאמר שעד סופו של הסרט ורק לאחר בירור במי מדובר, בירור שחיבר אותי לפתיתי רכילות שנשמעו במרחבי הסייבר בחודשים קודמים הבנתי במי מדובר) הסרט יכול להוסיף אפילו נתבך נוסף של הצצה ועיניין לערבב בו בעיניני סלבס.

כך או כך, נראה שיש עוד זוית עקרונית שכדאי לשים אליה לב שמלחימה כאן את התמונה ופס הקול לדיבור משותף. לאורכו של הסרט כולו נראה בקומפוזיציה ברורה האיום של מסגד אל אקצה תלוי מעל הכותל היהודי והפרוד, הדאגה והמוות מהדהדים בקולותיהן של המשפחתיות והחברות. אבל אל דאגה, באחרית דבר יהיו למורן חיים חדשים ועם ישראל חי.

"הקיר" – 8 בסולם אורשר.

@gidi_orsher

רוצה לשתף ?