כל שנה בסתיו, סוכות , עולה ראש עירית חיפה יונה יהב על במת האודיטוריום בטקס הפתיחה של פסטיבל הסרטים הבין לאומי בחיפה כדי לברך את האורחים, את המנהלת האמנותית פנינה בלייר ולהזמין את הקהל הרחב לבוא ולראות סרטים בחיפה. המתח בסביבות וותיקי הפסטיבל עולה – האם ישוב ויספר בבריאתו של האירוע שהיה ראשון בארץ, האם יחזור שוב ויזכיר את המפגש שנערך לפני 32 שנים (המניין משתנה כמובן מידי שנה) בינו, בין יוסי אורן וענת אושרוב שבו הוחלט, שלושה אנשים צעירים וחובבי קולנוע, להקים פסטיבל סרטים בעיר הכרמל ואיך הוא- עורך דין צעיר ונמרץ אז גילה את הפוטנציאל הכלכלי של מוכרי הפלאפל המקומיים שתרמו את הסכום הראשוני שאיפשר את הקמתו של המוסד שהיום, לדבריו נמנה על 50 הפסטיבלים הטובים העולם.
ומסורת היא מסורת, והסיפור חוזר ומתגלגל מהבמה מידי שנה, כהגדה בפסח, כרוטינה מחייבת. אין פתיחה של פסטיבל בלי הסיפור הזה, ומשסופר שוב אפשר לראות סרטים. כמאתיים כאלה, מכל העולם מקובצים לתשעה ימים של חול המועד סוכות פלוס שוליים, ברובם באמת אסופה של סרטים מרתקים הבנויים סביב החוש האסתתי-תרבותי-מוסרי-אמנותי של בלייר שמוכיח את עצמו גם בגלים גבוהים של קהל מתדפק על השערים וגם בביקורות מהנהנות.
אחד השערים של הפסטיבל הזה הוא ההקרנות של הסרטים הישראלים החדשים הממלאים כאן תחילתו של טנא נוסף של שנת קולנוע חדשה, מייד אין יזראל. סרטים עלילתיים וסרטים תעודיים. הצימוק שבאלה הם העלילתיים הארוכים החדשים שעדיין לא פגשו קהל וכאן יש להם הזדמנות ראשונה לטעום טעמו של מפגש. ואמש התחיל המצעד בהקרנת הסרט "התעוררות" של גיא מאירסון.
הסצנה הראשונה – גאונית לדעתי. תערובת אניגמטית של אירועים שמשאירה את האופציות פתוחות להתרחשות שתבוא, או לא, אח"כ. סיפור המערב פרה באמצע כביש צדדי, אי שם בצפון, טנדר נוסע, נהג מזוקן וסתור שיער, יללות של כלב וגופה של ילד הנישאת בזרועותיו של הנהג אל חלקה האחורי של המכונית.
מכאן, כמעט ללא מילים מתגלגל לו סיפור שבור על אנשים שבורים במישורים ויזואלים יפיפיים ולתוך נראטיב מקוטע ודי אניגמטי. אב ואם ושני ילדיהם הקטנים החיים והשלישי שאיננו עוד. סיפור של כאב מתנגש שתלוי בין בני הזוג, סיפור של קיום שבור והזיה מחלחלת, של ריאליה ודמיון המטלטלים האחד את השני לקרב של הבנה, של קיום.
"התעוררות" הוא סרט מוזר, לא מבושל דיו ולא נטול פגמים של יוצר בראשית דרכו. יש כאן הרבה שאלות שאינן פתורות. יש הרבה חורים שאינם מתמלאים בתשובה של הגיון. הרבה תמיהות שיכולות לעורר התנגדות אצל הצופה המחפש קו נראטיבי ברור. וקו זה איננו שלם כאן, חלק מהטעויות, גם בגלל עומס רב שמוטל על הצופים להשלים את החסר כשלעיתים הפער הוא גדול מידי.
האם זאת היתה הכוונה ? אולי חוסר הבגרות המקצועית הכתיב עריכה חסרה ומוזרה שכזאת ? לא יודע. אבל יש תחושה שזאת עבודת בוסר של מי שיהיה מעניין מאוד לראות סרט נוסף שלו. של מישהו שיש לו אינסטינקטים נכונים לקולנוע, שחושב מחוץ לקופסאת הקונצנזוס המוכתב היום ע"י האחים אדרי.
הצילום של זיו ברקוביץ יפיפה. הבחירה בקייס נאשף, שחקן ערבי המזוהה בקולנוע שלנו עם דמויות של פלסטינים – כאן כמושבניק יהודי, מעניינת מאוד. היחסים בין הדמויות, האב והאם – הגבר והאשה מאוד לא ברורים ונראה שכל הזוית המשפחתית עלי נשען הסרט כהה מאוד. חלק מהדמויות שמופיעות לרגעים, הזויות לגמרי והתחושה היא של פאזל שחלקיו מתאימים בצבע אבל לא בצורת הפאות שלהן.
אם צריך שורת סיכום – סרט מאתגר שנקטף מוקדם מידי, אבל מעניין מספיק כדי לחכות לפריחה היצירתית הבאה.