האסוציאציה הראשונה על רקע כותרות הסיום של סרטם החדש של האחים כהן היתה – איזה נאמבר פתיחה מרהיב לטקס פרסי אוסקר, כזה שבו המנחה – בדרך כלל סטאנאפיסט חד לשון וצלול הבחנה מתעכב על גחמותיהם של היושבים באולם, של המועמדים לפרסים ושל הסרטים המתחרים על התהילה, לקול צהלותיהם של האחרים ושל מליוני הצופים בעולם, מביני העיניין. וזאת משום שהכהנים עושים כאן להוליווד של תקופת האולפנים בדיוק אותו הדבר – יורים סוכריות גומי בתוך הנגמ"ש הקולנועי, אל תוך הממסד על כל מרכיביו, ממסד שהביא לנו מצד אחד את האימאז'ים הכי מוכרים של הציויליזציה העולמית, אולם גם הכיל בתוכו את הרקב שהוליך אותו אלי גסיסה, כמה שנים אחרי דברי ימי הסרט.
"יחי הקיסר" הוא, אם תרצו אתנולוגיה מצולמת, רוקדת ומשעשעת עד דמעות של הקולנוע ההוליוודי, עם טונות של ביקורת אבל עם הרבה אהבה לקולנוע שאיננו עוד. קולנוע צנטרליסטי, אכזר, תובעני, תחרותי, אבל קולנוע שידע להציג מציאות מקבילה של פנים מחייכות, יופי עד, עושר ואושר על פני המיים. הכהנים, שמכירים את המדיום מקרוב מאוד, יודעים לשוטט עימנו בתוך היער העבות הזה, להציג בו גם את העצים וגם את הדובים המסתובבים בחובו.
ג'ואל ואיתן, לא תמיד בסדר הזה עסוקים מימים בחשבון שלהם עם החברה האמריקאית, מוסדותיה, תרבותה ומהותה. המבט שלהם יהיה תמיד ביקורתי, ציני, טבול בהומור שחור ואינטליגנטי מאוד. החל מסרטם הראשון "רציחות פשוטות" (1984), דרך "צומת מילר", "ברטון פינק", "פארגו", "ביג לובובסקי", "ארץ קשוחה", "אומץ אמיתי", "בתוך לואין דייויס" – אם להזכיר רק חלק מווליום העבודות שלהם, הם חוצים ז'אנרים וסגנונות, אוכלוסיות וטריטוריות כדי להביט לעומק אל תוכה של האמריקנה ואולי גם לעזור בפרוקה ובהרכבתה מחדש. הסגנון שלהם נע בין אכזריות כואבת לחיוך מריר ובתווך הרחב מאוד הזה הם עושים נפלאות.
ב"יחי הקיסר" הם חוזרים להוליווד אותה הניחו בשקט ל -25 שנה, מאז "ברטון פינק" ומעצבים מחדש את "אולפני קפיטול" האיסוף והפרוק שלהם את כלל אולפני הוליווד המסורתיים ובראשם MGM עם יותר כוכבים מאשר בשמיים. אבל אם "פינק" היה סרט שעסק יותר מכל בבעיות של יצירה, "יחי הקיסר" מצטרף יותר אל "השחקן" של רוברט אלטמן או את "הטייקון האחרון" של איליה קזאן ביחסים שבין כל המרכיבים של השיטה האולפנית ובדרמה האישית של המפיק הראשי, כמו באוירת המסתורין המלווה את העלילות. הכהנים עושים את זה, כמובן עם הרבה הומור שמחליק את הביקורת באופן נעים יותר, עם פחות תופעות לווי.
זהו סיפור של הכלל היוצר את השלם. סיפורו של אדי מניקס העומד בראש האולפן ומיישר בו את כל ההדורים, פנימה והחוצה, שצריך לפתור את הבעיות המתנפצות על משרדו. החל מהסיפור הגדול שצריך להסתיר – חטיפתו של הכוכב הגדול של האולפן בירד וויטלוק המצוי בעיצומם של צילומי סרט ראווה "יחי הקיסר" שמו, על חיי ישו ויחסיו עם השלטון הרומי, דרך דיון על התסריט עם וועדה הכוללת נציגי הכנסיה והאורתודוקסיה היהודית לאישר דרך הטיפול בדמותו של הנוצרי, דרך טיפול בהריונה הלא רצוי של השחיינית-שחקנית שלו דיאנה מורן, עם הצורך להפנות כוכב מערבונים צעיר, הובי דויל לתפקידים דרמטיים שאינם על פי מידתו, להרגיע את הבמאי הרגיש של המלודרמה המתקשה בקבלת ההחלטה, לטפל בכוכב המיוסיקלס שלו שיש לו נטיות פוליטיות לא נוחות, לדעת לעכב ולקדם פרסום מידע מעכיר של שתי אחיות תאומות המתחרות על רכילות קולנועית בטוריהן, להחליט האם להענות לחיזוריה של חברת לוקהיד בתפקיד ניהול קל יותר לעיכול, לקבל הוראות הפעלה מהבוסים האמיתיים בניו יורק ולקיים משפחה באותה עת.
כל כך הרבה מטלות המתחלפות ומתערבות ביניהן בכל שניה, שהוא נזקק, כמובן גם לתמיכה מהכומר המפוהק שלו. בכלל, התלות של הסרט בין קצוות מגיעה כאן לשיאה במהלך תנועת המטולטלת בין העיסוק בדת, בקפיטליזם ובקומוניזם המתגלה כאיום רציני (עד כמה שהחיוך הכהני מאפשר רצינות בנושא), בייחוד בשנות החמישים שהיו ימי צייד המכשפות הארור. קבוצת הדיון הקלריקאלית עומדת כאן מול התסריטאים הקומוניסטים בראשות הוגה הדעות המרכסיסטי מרקוזה ושתיהן מניעות את גיבורי הסרט בגיכוך בין אמונותיהן והשקפתן.
"יחי הקיסר" הוא סרט רווי ציטוטים והתייחסויות, תשבץ הגיון אמיתי לכל מי שדם הקולנוע ההוליוודי זורם בעורקיו, הנאה מושלמת למי שפותר אותו נכון. והאמת – גם ניחושים מתקבלים בהבנה. הדמויות הן קריקטורות סטיריות של דמויות אמיתיות – החל מכוכבי העל של סרטי הראווה – תחשבו על "בן חור", על קוו ואדיס", על "ספרטקוס", דרך אסתר ויליאמס ובאזבי בארקלי של סרטי הקלידוסקופ והבריכה, על ג'ין קלי ופרד אסטייר של הסרטים המוסיקאלים, על הרכילאיות הדה הופר ולואלה פארסונס וכמובן על הז'אנרים של סרטי הבלש הפרטי, הסרטים של היצ'קוק, המערבונים והמלודרמות על הבמאים הרגישים שלהם.
שורה ארוכה ומרתקת של שחקנים מתייצבים כאן לתפקידים קצרצרים וארוכים כאחד המוכיחים את הטענה של קונסטנטין סטניסלבסקי "אין תפקידים קטנים, יש שחקנים קטנים". תוכיח, למשל פרנסיס מקדומנד ברגע קומי גאוני אחד אך בלתי נשכח בתפקיד העורכת של אחד הסרטים. כולם כאן נפלאים – ג'וש ברולין במרכז, שחקן המוכיח עצמו יותר ויותר בסרטים האחרונים שלו, ג'ורג' קלוני בתפקיד הכוכב האידיוט, רייף פיינס כבמאי המשתדל להבין, סקרלט ג'והנסון ככוכבת השחיה שנכנסת להריון לא רצוי, צ'אנינג טייטום המפליא בריקוד, טילדה סווינטון בתפקיד שתי הרכילאות התאומות, אלדן ארנרייך כקאובוי המבולבל ואפילו ג'ונה היל עם תפקידון קטן.
"יחי הקיסר" הוא סרט מקסים, משעשע, מאתגר – תלוי בכמות המידע שמביא הצופה לאולם הקולנוע, אבל בכל מקרה סרט מעלה חיוך. בסביבה שלי החיוך היה רחב במיוחד.
"יחי הקיסר" – 9 בסולם אורשר.
https://www.youtube.com/watch?v=d7p2BtvSqbQ