"כל מה שתרצה" – מתוק לו, מתוק לו

לפני שנים רבות, באחד התרגילים בכתיבה בשיעור תסריטאות באוניברסיטה הגשתי רעיון לסיפור שנראה אז בעיני רגיש, עדין, הומאני ומעניין. זה היה סיפור היחסים שנרקמים בין צעיר שעזב את הקיבוץ בעמק בו היה דמות מרכזית בחיי החברה, לאחר שהרג בשוגג בעת שמירה את בעלה של אהובתו, ובין אשה מבוגרת מאוד מתל אביב, בוהמיאנית ופרועה באופיה ועם ביוגרפיה עשירה ומפותלת שהיתה בזמן המנדט חיילת בחיל הנשים האנגלי ושרתה בקהיר, מוסיקאית, אלמנתו של רוזן אירופאי. היא מוצאת אותו זרוק על הגג של ביתה, עלוב ועל סף רעב, ללא חשק לחיות, מאמצת אותו ומחזירה לו את טעמם של החיים. הקשר שנבנה בניהם, קשר של ניגודים, על פי התסריט הוא איטי, מופנם כשהמפגש בין שני העולמות מביא לאותו סוף אופטימי מיוחל.

המורה שלי שמע, הנהן ואז אמר "מאוד יפה, מאוד רגיש אבל משעמם. אולי תיתן להם לעשות משהו מרתק ביחד ? קצת אקשן… אולי ישדדו בנק או משהו ?…). כמובן שנעלבתי עמוקות עד זניחת הרעיון והניסיונות לכתוב תסריטים בעצמי, אבל ככל שחשבתי יותר על ההצעה הבנתי שהיא כל כך נכונה. ומאז אני חוזר ומהדהד אותה לעצמי כל אימת שאני רואה סרט על קשרי צעיר-זקן ולעיתים גם סתם תוך כדי מחשבה על קריירה אבודה שלי.

"כל מה שתרצה", סרטו הרגיש, עדין, הומאני של פרנצ'סקו ברוני הציף אותי שוב בזיכרונות כאלה. גם כאן יוצר המפגש, המתחיל בכפיה ובחשדנות הדדית בין שני ניגודים מפץ קטן שבורא עולם של הבנה , השלמה ואישור הדדי וקורן קבלת האחר ואימוץ ערכיו הטובים יותר. בשיעור מוסר קטנטן ומלבב שאין לו כוונות לשנות הלכות עולם מניח ברוני לפנינו דרמה זעירה ומתעכלת בקלות העוסקת בקבלת האחר, בטוב הבסיסי של האדם שאולי נשחק מעט במהלך היום יום המחוספס אבל מצליח לפרוץ החוצה כל עוד נתנה לו ההזדמנות לכך. שהרי סרט המסתיים במילות המשורר :"ליל הקיץ היפה קורא לי, כה עמוק ודומם ומעלה בי את המחשבה כי אלוהים קיים וכי הוא טוב" לא יכול לכוון לאזורים אחרים.

בסרט אחר של במאי אחר – מתיאו גרונה למשל, שניים כאלה כמו הפרוטגוניסטים בסרטו של ברוני היו נפגשים מן הסתם על בסיס שונה לגמרה, אולי אלים וקטלני יותר. ג'ורג'יו הוא משורר אינטלקטואל בשנות השמונים לחייו, על גבול האלצהיימר, חי לבדו בדירה ברומא ומטופל ע"י השכנה מלמעלה שחייבת לו את חייה. אלסנדרו הוא פושטק צעיר וממורמר, פרחח רומאי משולח שאביו האלמן דוחה ודוחק בו, המבלה את זמנו עם שלושה חברים במצב צבירה דומה בבית הקפה השכונתי, מסביב לבקבוקי בירה ולהג סתמי. האיום בסילוק מהבית אם לא ימצא עבודה מציב את אלסנדרו על מפתנו של ג'ורג'יו כמי שילווה אותו במהלך היום, יצא איתו לטיול בפארק הסמוך וידאג להחזירו הביתה בשלום.

ג'ורג'יו דואה בדמיונו בין עבר להווה כשזיכרון חבריו החיילים האמריקאים במלחמה הגדולה ההיא מבצבץ מידי פעם אל תוכה של המציאות של היום יום שלו והוא חושב שאלסנדרו הוא אחיו הצעיר שנהרג. עובדה זאת עוזרת לזקן כבד התנועה להתחבר עם מטפלו הצעיר ואילו זה נסחף יותר ויותר למכמני השירה, הספרות והאמנות בדירתו של המשורר. וכך אלסנדרו מגלה את השירים וההגיגים שחרט ג'ורג'יו על קיר חדר עבודתו המספרים את סיפור חייו.

רציתם אקשן, הנה זה בא. אלסנדרו מגלה שבעברו הטמין ג'ורג'יו עם קבוצת חבריו החיילים אוצר אי שם בהרים, והוא מחליט לצאת ולבדוק, אחרי תחקיר שבו הוא מגלה היכן נמצא המקום, במה דברים אמורים. ג'ורג'יו כמובן יצטרף למסע וכך גם חבריו של אלסנדרו שחוששים שהוא רוצה לזכות באוצר לבדו והחבורה כולה יוצאת לדרך שתיפער ביניהם תווך של ויכוחים ומריבות, אך בסופו של דבר תקרב אותם יותר האחד לשני. מה באוצר ואיך מתפתח הרצף המשעשע של עיניינים ? תגלו בסרט.

העולם של ברוני וכמובן המבנה המולקולארי של איטליה שלו שונה לחלוטין מהעולם של גרונה וזה נפלא, שהרי אנחנו בעד פלורליזם. אצל ברוני האופטימיות שולטת והאמונה בבסיס החיובי של האדם, משקל סגולי המאפשר חיבור בין שני עולמות, שני דורות רחוקים זה מזה במושגים, ביחס לחיים, ביחס לאדם. ברוני מפזר לאורך כל הסרט את אבקת הקסם משרביטה של הפיה הטובה וחוזר ומדגיש את מקומה של האהבה. בין צעיר לזקן, בין גבר לאשה, בין אינטלקטואלים לפשוטי העם. והאבקה הזאת מתפזרת גם על הצופים באולם.

עבודת קודש עשו המלהקים של הסרט במציאת שחקנים עם קווי אפיון מדוייקים המהפנטים אותנו לאורכו של כל הסרט. את רובם ככולם אנחנו לא מכירים כאן, אבל החברה הצעירים שאנחנו מצפים מהם כל רגע להתפרצות אלימה. אלה נכנעים לקסם של הסביבה המסודרת, שלוה, אופטימית ואנושית שמדיפה על סביבותיה דמותו של המשורר המגולם ע"י גויליאמו מונטאלדו הוותיק , הוא עצמו זקן המפזר את חוכמת החיים שלו ועדין תלוי בקיומו הפיסי בבחור הצעיר שתומך בו. ועל כולם הדמות המורכבת המעניינת, האמינה והמלבבת של אלסנדרו הוא אנדריאה קרפנזאנו, יופי של דמויות ויופי של שחקנים.

המצקצקים יוכלו לבוא לסרט בטענה שהוא מתוק מידי, מסודר מידי, חינני מידי. מלודרמטי אולי. אבל בעולם קשה כמו שלנו, כאמור גם מידה אחת מעשר של אופטימיות שהקולנוע יכול להוריד לעולם היא בהחלט מידה רצויה.

"כל מה שתרצה" – 9 בסולם אורשר
Tutto quello che vuoi

רוצה לשתף ?