רציתי שהביקורת האחרונה לשנה זאת תהיה טובה, אבל לא יצא. מה לעשות. "תכלה שנה וקללותיה" אומרים, אז שתכלה כבר. עיבוד עלוב לספר נפלא, מרק אירופאי דלוח שיש בו הרבה מרכיבים מוזרים ואין בו שום דבר טוב. 6 מינוס בסולם אורשר.
מה עוד אפשר לצפות מסרט שיש לו במאי שויצארי שהוא בעיקר שחקן בסרטים צרפתיים, שאונס שחקן אירי ושחקנית אנגליה שיגלמו דמויות של גרמנים באנגלית עם מבטא שבור בסיפור המתמודד על עיבוד לספר רב מכר נפלא שמיצא עצמו בכתובים והיה להצלחה גם בספרות, גם בתיאטרון ומגיע עכשיו גם לקולנוע.
קוראים לתערובת הזאת "מרק אירופאי" והיא בדרך כלל מהדלוחות ביותר בסביבה, בעיקר שהיא, כמו שהבנתם עשויה בעיקר משאריות או לפחות משאירה טעם לואי של כאלה. נכון שלאירופאים יש מרקים לאומיים נפלאים. אנחנו מכירים את הבויאבז הצרפתי, את מרק הבצל הנפלא, את הצ'אודר האירי, מרק הגולאש ההונגרי, הבורשט הרוסי, הגספצ'ו הספרדי, מרק העוף היהודי והטרטור הבלקני, בין השאר. אבל כשמדובר בקולנוע מיד זועקות בלוטות הטעם הטוב והאיכות שישכחו אותן בבית. זה תחום המחייה של סוחרי המדיום ובמאיו המוכשרים פחות שרוצים לעשות סרטים שיתאימו לכל טעם וידברו אנגלית בסיסית ועילגת, למרות שהסרטים עוסקים בגיבורים וגיבורות צרפתים, איטלקים, ספרדים, הונגרים, הולנדים, נורווגיים, בקיצור ילידי השוק המשותף. כאן חוגגות הקופרודוקציות, הצורך לפצות את כל מי שהשקיע בסרטים ואלה נראים כמו מה שנקרא פעם – המלצות וועדה של מפא"י…
"לבד בברלין" הוא ספר נפלא של האנס פלאדה הגרמני, ספר שנכתב בשנות הארבעים בסערת נפש של הסופר שעבר את אימי המשטר הנאצי בחלקו גם בבית מחסה לחולי נפש. פלאדה (השם הוא פסבדונים ושמו האמיתי של הסופר הוא רודולף דיטצן) מבסס את סיפורו על מקרה אמיתי , ומציע לנו את סיפור הנקמה של שני אזרחים גרמנים בתקופת מלחמת העולם השניה שבנם נהרג בשדה הקרב המחליטים לזעזע את בסיס התעמולה הנאצית מבית גבלס כשהם מפזרים גלויות ובהן תוכן מחתרתי ברחבי ברלין. הגלויות הללו מספרות את הסיפור האמיתי, המוסתר מאזרחי הרייך השלישי ומטרתן לערער את המורל הגבוה שמביאים הנצחונות כביכול של הצבא הגרמני באירופה וההערצה הבלתי מסוייגת לפיהרר.
שני הגיבורים של הסרט, האב אוטו והאם אנה כותבים את הגלויות החתרניות הללו ומניחים אותן בכל מיני מקומות ציבוריים, משתדלים שאיש לא ידע את המקור, יודעים שהפעולה שלהם לא תעצור את מכונת המלחמה הנאצית, אבל אולי תפריע את פעולתו. פלאדה מתאר את החיים בברלין של שנות הארבעים על שלל הדמויות – החל מבני הזוג, בני מעמד הפועלים הפשוט, אלה ששלמו את המחיר של המלחמה, דרך תאור השכנים, חלקם נאצים משתפי פעולה כדאיניקים עם השלטון, חלקם כאלה המחפשים שקט יחסי בכאוס מסביב, חלקם יהודים וחלקם פקידי הממשל ואנשי משטרה וגסטאפו.
הספר, הבנוי ומסופר באופן מרתק פורס ומתאר את אופי התקופה והאנשים המתרוצצים בה כאפוס מדוייק וחד שמצליח לבנות מציאות הרוקמת עור וגידים בדמיונינו. הכתיבה כל כך מדוייקת, מרתקת, מגרה שקשה לעזוב את הספר, אם התחלת לקרא אותו. לא בכדי הספר נעשה פופולארי ומצליח כל כך כשתורגם לאנגלית והפך לבן ביית על הרבה מאוד שידות וספריות פרטיות. להתמודד עם יצירה כזאת, עם הצלחה כזאת ולהציע לה פתרונות של אדפטציה קולנועית, יש צורך בבמאי מוכשר ובהרבה חוצפה.
וינסנט פרז לא נמנה על רשימה אופציונאלית כזאת, וההוכחה – הסרט הדלוח מאוד שלו. את פרסומו הוא חייב לשורה של סרטים, בעיקר צרפתיים בהם תרם כשחקן את חינו ואת השארמנטיות היחסית שלו. כבמאי הוא חתום על שני סרטים בינוניים עד כה ועם יכולת מוכחת כזאת הוא קופץ למיים העמוקים והסוערים שמשאיר אחריו פלאדה, וטובע כבר ברגעים הראשונים.
העיבוד שלו הוא שיטחי, מבוסס בעיקר על העלילה בלי להניח לאוירה, לאיפיונים הקטנים שבונים את התקופה, מעגלים את הדמויות, נותנים בהם נפח דריסת רגל בתוצאה על המסך. השחקנים המדברים אנגלית במבטא גרמני, תחושה מלאכותית מרחיקה ומעצבנת, בעיקר מגוחכת, נעים בתפאורה משוחזרת המוסיפה להרגשת הניכור. גם השיחזור ההסטורי של התקופה – העיצוב האמנותי שהוא כל כך חשוב בסרטים כאלה, נראה עלוב וחיצוני בלי לתת את התחושה של הזמן והמקום.
החשש המוצדק של פרז להתמודד באמת עם החומר הספרותי, לפרק אותו ולהרכיבו מחדש באמצעים קולנועיים משאיר את הסיפור תלוי בתווך עלוב, מאכזב, מעליב. זה נראה כמו ספר מצולם, לא כמו עבודה קולנועית מרתקת – כמו שהספר והסיפור מחייבים את העוסקים בו. תרגום הוא אמנות ופרז, מה לעשות, הוא לכל היותר בעל מלאכה מוגבל.
האפשרויות הדלות של התסריט מעמידות במבחן גם את צוות השחקנים. ברנדן גליסון הוא שחקן מרתק בעל יכולות להיות אנושי, משעשע, נוגע ללב מתנהל כאן כמו שק קמח ואמה טומפסון השוקקת בדרך כלל מתיבשת כדבלה מעופשת אל מול האפשרויות המצומצמות שמציע לה הבמאי ותסריטאיו. כך גם דניאל ברואל הגרמני הצעיר וכך, בעצם כל מי שמציץ אלינו מהמסך.
"לבד בברלין" הוא יותר מאכזבה. הוא חוצפה אמיתית בעיקר מכיוון שהוא מעורר ציפיות ולא מקיים אותן. אנחנו הולכים לראות את הסרט עם תקווה לפגוש יצירה ברמתו של הספר, כל אחד מאיתנו ורמת ההפשטה שלו, כל אחד ועולם האסוציאציות והזכרונות שהספר הצית. במקרה שלנו, דור ראשון, שני ושלישי לשואה, העוצמה של אלה גדולה יותר. והתשובה על המסך היא פשטנית, חסרת מעוף, נטולת רגשות אמיתיים ומאכזבת. בפירוש מאכזבת.
"לבד בברלין" – 6 מינוס בסולם אורשר
ALONE IN BERLIN