"כשדופקים על הדלת, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
וכשכל זה כבר נגמר שוב אנחנו שלושה –
המלחמה הבאה, את והתמונה". (חנוך לוין)
את החשבון הנוקב שלו עם המלחמה ודווייה, כל מלחמה שהיא מגיש אלבר דופונטל הצרפתי בקוקטיל קולנועי מרהיב, יפיפה, מלא דמיון, אהבה ומחווה לרוח האדם ולאמנות שנושאת אותה. הסרט שלו מצטרף לשורה לא ארוכה של סרטים ייחודיים, מקוריים וסוחפים גם בקצב שלהם, גם ביכולות הויזואליות המרנינה ובעיקר בעיצוב מדוייק ומשוכלל של דמויות שיש בהן את הייחודי והמייצג בעת ובעונה אחת, דמויות ששובות את ליבנו לאורכה של הדרך המשותפת שהן עושות עימנו הצופים בסרט.
דופונטל מוכיח שוב בסרטו עטור הפרסים שניתן לדבר על נושאים קשים וכואבים בטון קליל ובנימה לא מוצנעת של הומור כמו בסרטו זה. הוא מגיש לנו בלדה סטירית שיש בה סיפור של ידידות ואחריות הדדית, חיפוש אחרי אהבת והכרת אב ובנו, טבע אנושי מחורבן, תמימות וצורך של איש ברעיהו והכל משתכשך בתצוגות של אמנות תקופתית ורווי בהכרת ואהבת הקולנוע ובעיקר הראינוע האילם.
אלבר מילאר ואדואר פריקור צרבו את ידידותם בחפירות הארורות של מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שגבתה את חייהם של למעלה מ 16 מליון של חיילים ואזרחים באירופה. מילאר המבוגר בין השניים היה רואה חשבון די ממולח לפני המלחמה שאיבד את עבודתו לאחריה ופריקור הצעיר היה ונשאר צייר מחונן שנשמט ממשפחה אמידה מאוד, שרשם את חוויותיו ביד רועדת על נירות קרועים גם מתחת להפגזות ובין הסתערות קטלנית מיותרת אחת למשניה על קווי האויב הגרמני.
שעות אחדות לפני תום המלחמה, ב 1918 מחליט מפקד הפלוגה הסגן הנרי פראדל בניגוד להוראות שקיבל לנצור אש לפתוח במתקפה נוספת וחסרת הגיון, רק משום שהוא חלאת אדם, מיזנטרופ אנוכי שכנראה מרוויח מהסיטואציה הטראגית ונהנה מכאב פיקודיו. מילאר נקבר מתחת לערמות של עפר באחת השוחות ורק פגר של סוס והתעקשות של פריקור למשות אותו מהבור מצילות את חייו. אבל פריקור עצמו נפצע קשה מאוד באותה פעולת הצלה הירואית ופניו יעוותו לנצח.
החובה והידידות לוקחים את מילאר קרוב מאוד לפריקור הפצוע קשה מהחזית לבית החולים. הוא שומר עליו, מספק לו מורפין להקלה על כאביו הנוראים וכשזה משתחרר מבית החולים הוא דואג למגורים משותפים ולהמשך הספקה של הסם המרדים והמשכר, גם במחיר שוד של נזקקים אחרים. פריקור שגילה את מומו הנורא שבור, בורח מהחיים אל עולמות השינה וההזיה, מתמכר לסם ונוטש את הציור. רק ידידות נוספת עם ילדה צעירה שנקנית מהשכנה קשת היום מחזירה אותו לחיים. הוא חוזר לאמנות ומתחיל לייצר מסכות, כאלה שיסתירו את פניו המעוותות ויוכיחו את יכולתו המופלאה ליצירה.
הנקמה בחברה תגיע מהר ופריקור זומם עוקץ על אחד מעשירי העיר בתכנון אנדרטה לחללי המלחמה, בגריפת סכום כסף גדול ובבריחה בלי לספק את האנדרטה. כן כן, אותו עשיר הוא אביו שלא הכיר בכשרונו בעודו ילד ובגינו ברח פריקור מהבית. גם הסגן פראדל שהפך להיות חתנו של העשיר, שנשאר חלאה ומספסר בגופות הנופלים, יעקץ בהתאם. אבל לחיים יש מהלכים לא צפויים משלהם.
דופונטל מעצב את הסרט בסגנון האמנות העשירה של תחילת המאה העשרים, ימים של סוריאליזם וקוביזם ומציע מחווה לקולנוע האילם שפרח באותם שנים. זאת לא רק האוירה הצבעונית של תפאורות עשירות ומדוייקות. אלה לא רק עשרות המסכות שמחליפות סגנון, צורה וצבע על פניו של פריקור ובחללים המדוייקים בהם מתרחש הסרט. לא רק מיעוט הדיאלוגים והמקום הנכבד והמקסים שניתן כאן לתמונה ולפעולה. עצם ההחלטה שאחד משני הגיבורים יהיה חסר פה הוא הומאז' ברור לתקופה מפוארת שחלפה ואיננה עוד. דופונטל מספר בראיונות שצ'אפלין הוא היוצר המשפיע על יצירתו. ניתן לראות את העקבות המופלאים בכל פינה בסרט.
דופונטל עצמו מגלם את אחת הדמויות, מילאר המבוגר ומציע את התפקיד העדין, הרגיש והמרגש של פריקור ענק העיניים ורב ההבעה גם עם חצי פנים לנהואל פרז-ביסקיארט שבא לצרפת מארגנטינה כדי לכבוש. הוא כבר עשה את זה בתפקיד קודם ב "120 פעימות לב בדקה" שזכה להצלחה בפסטיבל קאן האחרון. את תפקיד הסגן מגלם לורן לאפיט אותו ראינו ב"היא" לצד איזבל הופר ואת האב הקשוח ושבור הלב על מות בנו מנציח נילס ארסטרופ לבן השיער שממלא בדמותו הנוקשה-רכה לא מעט סרטים צרפתיים.
זהו סרט על מלחמה, כתב אישום שסופו פסק דין מוות על אלה הפותחים בה, על אלה שנהנו ממנה, שהרוויחו ממנה, על האנשים הנמקים בגינה, על כאבם וסבלם, על אובדן על אלה שמנסים להרוויח במהלכה ואחריה, על האבסורד והנורא שבה, אך גם על הרומנטיקה מסביבה ועל הצורך והיכולת להתחיל אחריה בחיים חדשים. והדרך הקולנועית המרתקת והייחודית כל כך שבה מספר לנו דופונטל את הבלדה שלו, הופכת את הצפיה בסרט לחוויה אמיתית.
"להתראות שם למעלה" – 9 בסולם אורשר
Au revoir la haut @gidi_orsher