מי מכיר מפיק הוליוודי, גם מהזן הקשוח שהיה אפילו טורח לקרא את התסריט שיוטח על שולחנו בביקורם של הבראנג'לינים הזוהרים במשרדו עם הצעה לעשות סרט במשותף. רובם ככולם היו תופסים את הספרון (כנראה לא עבה במיוחד) באויר, עוד בדרך אל המכתבה המשרדית ומאמצים אותו לליבם. בלי לשאול שאלות, בלי לבדוק יותר מידי. הקיסרית ובעלה לא היו אפילו צריכים להסביר נפתולי עלילה, ריח של אוירה, סגנון וכוונות, בייחוד אם פלטו במהלך שניות המעוף של החומר הכתוב שהסיפור הוא על זוג יוצרים במשבר ושהם עצמם יגלמו את שתי הדמויות בתפקידים הראשיים. מחמדים כאלה אין שום אופציה לדחות והסרט "ליד הים" יוצא לדרך.
עשר שנים עברו מאז "מר וגברת סמית", הפרוייקט המשותף הקודם שלהם על המסך, הראשון ובנתיים גם האחרון עד "ליד הים", עשר שנים של סמבטיון יחסי ציבור שעבר על, ליד ובין בני הזוג הכי מפורסם בעולם, גם – אבל לא רק בגלל הקולנוע. עשר שנים שהגבירו את הצימאון של הוליווד וצרכניה בעולם כולו לעוד נטפים מזיעת אפם של השניים היפים, הטובים, הנחשקים ומעוררי הקנאה, שניים אולי רק לצ'ארלס ודיאנה בימים הטובים שלהם או ז'קלין וג'ון קנדי משנות השישים.
אנג'לינה הרהיבה דרוש (קפצה גבוה מאוד מעל הפופיק המעוצב) הפעם והיא לא רק משחקת, היא גם כתבה את התסריט וגם מביימת. מטלה לא פשוטה גם למוכשרים ממנה, אבל אם הקיסרית בקשה, מי לא ירא ? ובשליטה טוטאלית כל כך היא יכולה לצאת לדררך ולהראות לכולם שהיא אמנית אמיתית, בסגנון האירופאי המיושן והטוב שנלמד באוניברסיטאות וחוזר ומוקרן שוב ושוב בבתי האמנות , הימים של אנטוניוני וברגמן ורנה המוקדם, אותם ימים שבהם "הקולנוע נחשד בגאונות" כדברי המשורר.
אבל בעיה – בעצם שתיים. ראשית עברו כבר כמעט שבעים שנה מאותם ימים וגם הקולנוע ה"אמנותי" שינה פניו ומירק את שפתו ושנית – ג'ולי היא לא גאונות בכל מקרה, גם לא קרוב לכך. לכל היותר היא פלאגייט מעורר גיחוך, ממחזרת עלובה ויוצרת משמימה. עובדה – הסרט שהיא מניחה בפנינו שכולו יומרה ונפיחות ריקנית ובעיקר שיעמום.
הכל בסרט זועק זיוף וחיקוי – החל מהבחירה באתר הצילומים (הסרט מתרחש בצרפת אבל צולם במלטה) ועד עיצוב הדמויות. מהטקסטים המעטים שנאמרים במהלך שעתיים של הסרט ועד העיצוב האומנותי והעריכה המנסה להיות סימבולית ורבת משמעות והמוסיקה ברקע, המוסיקה… כל כך מזוייף וחקייני וטרחני ומעושה ומעצבן שפשוט בא לקום ולצאת הרבה לפני כותרות הסיום. רק החובה השאירה אותי מול המסך עד הדקה האחרונה.
ווננסה ורולנד (אאנג'לינה ובראד, בהתאמה) הם זוג אמריקאים בשנות הארבעים שלהם שיוצאים לפסק זמן אינטימי אותו הם ינסו להעבירר בחדר מפואר במלון על צוק המשקיף אל הים, אי שם ליד מפרץ יפיפה תכול מיים ושמיים. הוא סופר שיבשה עטו (וגם מכונת הכתיבה הארוזה היטב שלו) והיא, רקדנית לשעבר והיום לא עושה כלום מלבד להתבודד בחדר או על המרפסת, ולהעביר את גופה השדוף (ממש מעוררר דאגה) באיטיות מלכותית, כיאה למעמדה מכאן לשם. בנתיים רולנד מושך את ימיו הוא בנסיונות למלא במילים ורעיונות פנקס שהוא תוחב לאחורי מכנסיו כל בוקר, בדרך את הפאב-מסעדה הקרובה המנוהלת ע"י אלמן זה מקרוב, עצוב עיניים ומבין משברים אישים מה הם.
שני האנטגוניסטים שלנו אינם מרבים לדבר, כלומר הוא מנסה לברר מהותו של המשבר שפרץ בניהם (לקראת סוף הסרט יסבירו לנו למה, אם לא הבנו את זה קודם לכן, לבד), אבל היא משיבה בשתיקה. היחסים בניהם מאוד לא ברורים. אוהבים אך קשה ביחד ? לא אוהבים אך חייבים להמשיך לחיות יחד ? הוא אוהב היא לא ? היא אוהבת אבל הוא מרוחק, שקוע במשבר שלו ? היא מעודדת אותו ? היא דוחה אותו ? הוא זקוק לה ? היא מפריעה לו ? מחק את המיותר ובעצם מחק את הסרט כולו.
לתמונה נככנס זוג צעיר וסקסי, מיד אחרי החתונה, המבלה את ימיו ולילותיו בעיקר במיטה כשגניחותיה של הבחורה מטרידים עוד יותר את מנוחתה של אנג'לינה שלנו ונסיונות התקרבות של הבעל המצודד נדחים על ידה בתחושה מוחצנת של קבס. היחסים משתנים כאשרר וונסה מגלה חור בקיר בין שני החדרים והופכת מציצנית סדרתית לנאפופיהם וכשהיא נתפסת על חם ע"י רולנד, מצטרף גם הוא למעשה. אחת הצסנות היומרניות והמגוחכות בסרט מציגה את השניים מכינים להם נקודת מרבץ על הרצפה, יין וכיבוד ומחכים להתוועדותם הקולנית של השכנים.
האורגזמה מהצד האחד של הקיר מביאה לנוספת מהצד של בני הזוג המבוגרים יותר, וזאת ראשית הדרך לפתרון הצפוי של הסרט. נו.
ג'ולי התסריטית והבמאית מנסה לדחוס לסרט שלה המון אמירות ונושאים לדיון וסימבוליקה עד שאפילו שעתיים שנראות כנצח לא מספיקות להכיל הכל כיאות. שבר הזוגיות, ניכור אישי ואנושי, מציצנות, תלות יתרה, משבר יצירה, כאב טרגדיה משפחתית, מחויבויות , מאבק וכניעה לשיגרה הם רק חלק מהתפריט שהיא מניחה בפנינו. אכן עיניינים חשובים אבל חוסר יכולתה לשלוט בכל ההחומרים ההללו ובייחוד באופן שבו ההיא מגלמת את הדמות הנשית – כל אלה הופכים את הנסיון לסתמי, מרגיז ומעורר מחשבה על המשך הקשרים שבין הצופים והגברת, לפחות.
באופן אישי מעולם לא הערצתי את ג'ולי וסגדתי ליופיה. כאן היא משחקת בזה אך מציעה דמות על גבול הדוחה. שערות מדובללות, איפור כבר מידי, צילום שגוי, ומשחק מתחת לכל ביקורת. היא מסתובבת כל הזמן כאילו לא החלימה מקלקול קיבה במין הבעה עגמומית מעצבנת. החיים הציבוריים, כפי שהם משתקפים ביחסי הציבור, חודרים כאן גם לגילוף גופה וכאשר היא חושפת טפח אנו רוכנים כדי לראות איך היא נראית אחרי כל ההניתוחים והתיקונים ואיך זה משפיע על אותה חשיפה.
"ליד הים" הוא ללא ספק נקודת שפל גם בקריירה המקצועית של בראד, המנסה בכל זאת, אבל אין לו במה להאחז. כטובה אישית וכמקדם מכירות זה כנראה היה רעיון לא רע לשתפו, אולם נדמה לי שגם הוא לא יסכים לנסיון דומה נוסף. האמת היא שגם הצופים יכולים לוותר על הפרוייקט הזה שישאר כמצבה נוספת בבית הקברות של האגואיזם הסלבריטאי.
"ליד הים" – חמש בסולם אורשר.
https://www.youtube.com/watch?v=wuekK2Cn0bw