סרטים הם בראש ובראשונה מאגר של אסוציאציות. במאי מניח את האוסף האישי שלו של תמונות וצלילים על מסך מול עיני הצופה וזה מלקט את מה שהוא רואה ושומע כדי לבנות עולם פרטי של תובנות, של אסוציאציות, של פרושים המצטרפים לנראטיב על בסיס ידע וזכרונות. ומכיוון שלכל אחד מהצופים יש את הבריכה שלו של עולם פנימי שנאגר בשנות חייו ובנסיונו, כך גם הפרושים של המארג האור קולי הם אישיים ופרטיים ולעיתים מזומנות גם שונים זה מזה.
במקרים של סרטים שבהם הפיענוח הוא די ראשוני ופשוט ומכוון לציבור רחב, מגוון האסוציאציות די דומה והתגובה גם היא דומה. אולם בקולנוע המציב אתגרים, בו פעולת הפיענוח מסובכת ומורכבת יותר, מן הסתם תתפתחנה אסכולות שיטלטלו את הפרוש ומכאן גם את התגובה ליצירה הקולנועית לכיוונים רבים.
סרטה של הדר מורג "למה עזבתני" הוא סרט כזה שיש בו מורכבות מרתקת, אפילו מהפנטת שלא קל לחצוב בה את התגובה, שלא טוב לה להיות מיידית. זהו סרט עב רבדים הטבול כולו מחד בעולם ריאליסטי נוקב אולם מאידך נושא נטל רב משקל של מיסטיקה, תיאולוגיה ופילוסופיה המכבידים על אחידות הפרוש אפילו של של מהלך העיניינים.
הסרט מעמת מושגים כמו גן עדן שהוא גם גהינום, התנ"כ מול הברית החדשה, תאוריות פילוסופיות על הקרבן שהוא גם הנושא בעונש ומסביב לכולם, מהלך לו ערירי הצורך בחמלה שאינה קיימת ובגאולה שתקנה רק בייסורים ואולי בתשלום מחיר נוראי, כואב, אולי סופני. אולם הוא אינו נסוג לעולמות דמיוניים, מטפיסיים – הוא חודר ובעוצמה ויזואלית ווקאלית אדירה אל חיי היום יום של הסחי האנושי בעיר המכוערת, האלימה, שכולה כאוס אורבאני.
מירי רגב מחפש פריפריה בקולנוע הישראלי, בתרבות המקומית – אז הנה פריפריה, אבל לא פופוליסטית, מלאכותית, גיאוגרפית. הדר מורג מציעה לנו פריפריה אמיתית, בלתי אנושית, מוזנחת, עלובה, אכזרית, מקום משכנם של הדחויים, הבזויים, צללי האדם האמיתיים שמנסים לקיים בה חיים בלתי אפשריים. זוהי תל אביב שחולדאי לא מכיר, המעופשת בתפר שבין יהודים לערבים, בין עלובי החיים למי שחולף לידם בלי לראות, בלי לקחת בחשבון.
בחיים של מוחמד אין רגע אחד של אור. הוא עובד במאפיה קטנה "מאפית גן עדן" אי שם בדרום תל אביב, על גבול יפו על מכונת ערבול קמח מטריפה ברעשיה. הסצנה הראשונה בסרט מציעה ביקור לא קצר ליד האדם והמכונה ברעש מחריש אוזניים. הוא נעזר מידי פעם ע"י מוכר הדגים, אולם גם זאת כנראה בתמורה לקשר של אמו עם האיש. אביו בבית סוהר והוא משוטט על אופניים ברחבי הטריטוריה המוגבלת שלו רדוף ע"י נערים ערביים החובטים בו באלימות משום שלטענתם הוא משתף פעולה עם היהודים, וע"י בריונים יהודים בגלל שהוא ערבי כנראה בעל נטיות הומוסקסואליות.
מוחמד נראה כמו "נוספרטו" של הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני – הערפד צמא הדם שהטיל חיתתו על העולם ואולי גם היהודי זיס של הקולנוע האנטישמי. דמות מקוללת, עכברושית. דק בשר ורזה מידי, אף מעוקל, סנטר משתלח, עיניים בולטות ואוזניים ענקיות והוא חסר מנוחה. כל הזמן בתנועה. דהירה-בריחה משום מקום לשום מקום.
משחיז הסכינים, רכוב על אופנוע מעורר את סקרנותו והוא נלכד בקסמם של הגיצים הניתזים מאבן המשחזת, מהדמות הדומיננטית של הגבר ההופך לאובססיה. גורביץ הוא האני האחר, היוצא והבא באחורי הקלעים של הקיום ומעניק חדות וחיים חדשים, בדיוק מה שמוחמד מחפש. גורביץ' הופך לחונך שלו, למושא ההערצה, אבל גורביץ' גם הוא אנו יכול להעניק לו ביטחון ויחס. הדרך המטלטלת מטה תביא בסופו של הסרט את מעשה ההקרבה הנורא שאולי יחיל את הגאולה ואולי גם לא.
מורג נעזרת בצוות מעולה הכולל עבודת מצלמה מופלאה של שרק דה מאיו שיודע לחרוט את השאול בצבעים אפלים על המסך, המציע כרך של מטה שכולו לכלוך ועיוות בתאורה מינימליסטית ובמעקב נכון אחרי הדמויות, עיצוב פס קול מחריש אוזניים שלופת את הצופה בלי יכולת לזוז כמעט של גיל תורן, של עריכה נבונה של אורי בן דב שהולכת עם הקצב המתחלף של הסרט ועם שתי דמויות מאוד לא שיגרתיות שנחרתות בזיכרון – מוחמד דעאס ויובל גורביץ האינסטינקטיביים בתפקידים הראשיים.
ועל כולם עבודה בוגרת ושקולה, לא תמיד סגורה לגמרי אבל אמיצה וייחודית לאורך כל הדרך של הדר מורג, שם שעוד נשמע עליו בעתיד.
שורה תחתונה – "למה עזבתני" הוא סרט מורכב, מהפנט, ייחודי, שונה מאוד מהסרטים האחרים בנוף הקולנוע שלנו בשנים האחרונות ובולט בהם, סרט שניתן לחפור ולהפוך בו ועדיין למצוא בו פרושים וזויות חדשות שנפתחות עוד ועוד.