מה הסיכוי שסרט מכונן כמו "אשה יפה" היה מתקבל על דעתכם אם ליד ריצ'רד גיר היינו מוצאים את רוזן בר, למשל. Big Mistake ! הייתם אומרים ומצדדים מבט… או נאמר ראו קומדיה רומנטית בכיכובם של ג'ורג' קלוני ומליסה מקארתי כצמד האוהבים או (בשביל שווי המשקל המגדרי) דני דה ויטו וגל גדות. ולכן, מי שחושב שהזיווג של שרליז ת'רון, אולי האשה היפה ביותר בקולנוע היום בוודאי האלגנטית שבהן וסת רוגן נער הפיפי-קקה הקולני, הפרוע ומאותגר הבלורית והתואר כזוג רומנטי ועוד במערכת יחסים היזומה ע"י הגברת החזקה בעולם (בסרט בסרט, שרת החוץ של ארה"ב) היא אופציה הגיונית בקומדיה רומנטית שרוצה לסחוף את העולם יכול לרדת כבר בתחנה הזאת.
הקומדיה הרומנטית, יותר מכל ז'אנר אחר של הקולנוע מבוססת על האפיל החיצוני וההקרנה הפנימית של הגיבורים ועל הכימיה בניהם. כאן, על אחת הפסגות של עולם החלומות המזוייף שמציעה לנו הסינמה אמורים להתאחד כל המרכיבים האסקפיסטים של המדיה ולהתייצב במרכז הרעיון שעיקרו הצגה של עולם טוב יותר, יפה יותר, מסודר יותר, עשיר יותר ואולי בשל כך גם מרוחק ונחשק. ולכן הבחור צריך להיות גברי, יפה ורומנטי, הנערה יפה, נשית ורומנטית והשניים שעושים את הדרך המפותלת אל האושר אמורים להיות צמד יונים המנסות לקנן יחדיו, כאלה שנועדו זה לזאת. כאן ובסרטים דומים אחרים שפיתחו להם תדמית.
נכון ששני הגיבורים שלנו חייבים לבוא משני צדיו של מתרס, שהפער בניהם יהיה המכשול הגדול הראשון אותו יצטרכו לחצות כדי להכיר באהבתם וכדי לנסות לממש אותה אל מול חיצי עולם אכזר וחורשי רעה המתנגדים לתרכובת הרומנטית. אבל ההכרה ההדדית של זה בזאת תהיה כמעט תמיד מבוססת על מראה חיצוני שמדליק את האהבה ממבט ראשון, או שני ושממגנט את תשומת הלב של הצופים והצופות לסיפור המתגלגל. ונכון שיש פה ושם מקרים שנקודת המוצא הוויזואלית היא אחרת, אבל תמיד באירועים כאלה יש לעובדת חוסר ההתאמה הפיסית גם סיבות אידאולוגיות. אם זה בקשר המתפתח בין ג'ק למון כדפנה וג'ו אי בראון כמיליונר החרמן אוסגוד פילדינג השלישי כדי להעמיד תשובה צינית אל מול המתקתקות של הרומן בין טוני קרטיס למרלין מונרו ב"חמים וטעים" או בקשר הדידקטי שבין ז'אן דז'ורדן כאלכסנדר זעיר הקומה ווירז'יני אפירה כדיאן היפה והמצליחה ב"להתאהב מעל הראש". למשל. אז אולי Nobody's Perfect בחיים, אבל ככל שמדובר במראם של הגיבורים הרומנטיים בקולנוע ההוליוודי, זה ממש לא מתקבל על הדעת.
כל הדוגמאות הללו באות כדי לחזק את טענתי ש"מה הסיכוי" הוא בעצם קומדיה רומנטית שחותרת תחת אושיות הסממנים של ז'אנר הקומדיה הרומנטית הקלאסית ויש באנרכיזם המכוון הלא מוצנע שהיא מציגה אלמנטים ברורים של סאטירה שכנראה מעלים את ערכה. וזה נכון גם בניסיון לערער את התפיסות המסורתיות של אפשרויות הבדיה החביבה הנפרשת על המסך ובמתיחה של גבולות המקובל והמוכר עד לאבסורד, גם בהפיכה ג'נדרית של התפקידים בזוגיות המתפתחת וכמובן גם בהערות ועקיצות רבות של עיניינים שבפוליטיקה האמריקאית ובעולם ה"שאו ביזנס".
בעולם אמיתי אין שום סיכוי ששרת החוץ של אמריקה שהיא גם האישה היפה, האלגנטית והנחשקת של עולם הדיפלומטיה הגלובלי תיזכר דווקא בימיה כבייביסיטר כשהיא פוגשת במקרה, אחרי כשלושים שנים במסיבה וושינגטונית נוצצת את העיתונאי המשלומפר, המגוחך, המסומם ובעיקר הליבראלי-שמלאני-דמוקרט הקיצוני ונדלקת עליו מחדש. משעשע, חריף ורדוף רגשי נחיתות ככל שיהיה. אבל זה קורה כאן לשרלוט פילד מזכירת המדינה האמריקאית ולפרד פלארסקי עיתונאי חוקר יהודי אידאליסט מברוקלין שבתחילת הסרט מתפטר-מפוטר מעבודתו למרות כשרונו כמצליף חברתי משום שהעיתון הזעיר שבו עבד נקנה ע"י איל הון וצורף לרשת עיתונים שמשרתת את הקפיטליזם החזירי.
שרלוט מקווה לעלות בסולם הדרגות וכשהיא שומעת מהבוס שלה הנשיא (בוב אודנקירק), שהגיע למעמד אחרי שגילם דמות של נשיא בסדרת טלוויזיה (מזכיר משהו מימים אלה, במקום אחר ?) שאינו מתכוון לרוץ לקדנציה נוספת היא מחליטה להתפטר כדי שתוכל להציע את מועמדותה לתפקיד הרם, בעידודו. במסגרת הניסיונות לשיפור עמדות ביחסי הציבור נאמר לה שהיא חייבת להגביר את היכולות בתחום ההומור ובדיוק לכאן, ככותב הסתרים של נאומיה, נכנס פרד לתמונה. הוא מתלווה אליה לכל מקום, מכיר אותה לפני ולפנים, היא לומדת להכיר אותו ויאדה יאדה יאדה למרות התנגדות העוזרת הסנובית שלה, האוירה מתחממת, לפני שהיא מתקררת בגלל חדירת מגבלות המציאות ליחסים ומתחממת שוב בשביל הסוף הצפוי.
"מה הסיכוי" יורה כדי לפגוע מצרר של התייחסויות לרוחבו של הז'אנר של הקומדיה כולו, החל מהעלילה הבסיסית של הקומדיה הרומנטית – בחור פוגש בחורה, בחור זוכה בבחורה, כמעט מאבד אותה ולבסוף בחור זוכה בבחורה. או להיפך. את זה מעבירים הבמאי ג'ונתן לוין, התסריטאים דן סטרלינג וליז אנה וכמובן שני השחקנים בתפקידים הראשיים שהם גם ממפיקי הסרט במסננת העוקצנית של סאטירה פוליטית – על הנשיא כמובן, חדל אישים, נתון למצבי רוח ולסחיטה מבעלי הון שמימנו את בחירתו, האדם הלא נכון במקום הלא נכון. על הפוליטיקאים המנהלים את העולם – וראש ממשלת קנדה החרמן כדוגמה אחת מיני רבות, על האידאלים שנמסים תחת הצורך למצוא פשרות.
המדיה – טלוויזיה וקולנוע גם הן לא מתחמקות מהתייחסות פרודית והערות ציניות וביקורתיות-משעשעות. צוות הפרשנים המיזוגני של הטלוויזיה השמרנית, תזכורות לכמה דמויות מעולם הסלבריטאים של הוליווד וניו יורק ובכלל הרצון של כוכבי טלוויזיה לעבור למדיום הנחשב יותר של הקולנוע. וכמובן העיניין המגדרי שזוכה כאן להתייחסות אקטואלית לא רק בהיפוך התפקידים שבין הגבר לאשה (מי הבוס ?) אלא גם בעצם הרעיון שמאיר את סופו של הסרט שמעיב עליו רק הרהור באשר לנקודת המבט של היוצרים. כי אם זאת אכן סאטירה, אז איך להתייחס לפתרונה ?
באשר לשני השחקנים בתפקידים הראשיים. שרליז ת'רון היא פשוט נפלאה. גם בנוכחות האצילית שלה שמרגיעה הרבה דקות פרועות מידי של הסרט, גם ביכולות הקומיות שהיא מגלה (באחד הרגעים המתוקים של הסרט היא מנסה לפתור משבר בין לאומי חמור כשהיא מסוממת עד לשד עצמותיה) ובעיקר ביופיה, אי אפשר להוריד ממנה את העיניים. סת רוגן שממשיך להתגאות בחוסר האסתטיות שלו אמנם פחות פרובוקטיבי מתמיד, פחות גס, יותר נינוח ומנסה להיות יותר אנושי, אבל לעיתים מתפרצת אצלו הלבה הרותחת (או נוזל גוף אחר…) שעשתה אותו אהוד כל כך אצל המתבגרים ומעריצי ג'אד אפטו בראשם. למרות התמיהה של אחדות הניגודים, הזיווג דווקא עובר היטב, למרות ואולי בגלל חוסר האמינות שבו. וחוסר אמינות משעשע זה מדגיש בסופו של הסרט את עובדת היותו סטירה, או לפחות פרודיה משעשעת שמנסה, בדרכה לשבור מוסכמות.
"מה הסיכוי " – 8 בסולם אורשר
Long Shot