אם החטא היה שבמשך שנים הנחנו לצעירנו להתעמק במשחקי מחשב מכוערים ואלימים הנערצים אליהם כמו "וורקראפט – ההתחלה" כבייביסיטר, העונש מגיע עכשיו גם בסדרת סרטים שהשבוע הנצה על בדי הקולנוע של העולם לקול צהלתם של המתבגרים, אבל חמור מזה – בהתפתחות חברה אלימה, פשיסטית שמאמינה בכוח ובמאבקים תמידיים כאורח חיים.
בספרו של זיגפריד קראקוור "מקאליגארי עד היטלר" מדבר קראקאוור על הקשר שבין יצירה והקהל שלה, ובעצם על היחסים של השפעה הדדית שבין הקולנוע והקהל ממנו הוא נובט ועליו הוא משפיע. למעשה על הכוח הפוליטי של הקולנוע כאמצעי היפנוט להמונים . הקשר שבין סרטו האקפרסיוניסטי של רוברט וינה "הקבינט של הדר' קאליגארי" שהציע דמות אפלה ומניפולטיבית שמביאה למעשי רצח בעיירה מעוותת ובין המנהיג שהוכתר כפיהרר הכל יכול, הנערץ, שמשך אחריו עשרות מליונים של מאמינים פנטים שסונוורו לרצח המונים בתאוריות מטורפות, נראה ברור. מי שיכול לעשות זאת על תמהוני אחד יכול להשפיע גם על אומה שלמה, ובאותן שיטות סוגסטיביות, ותוך הרגלים מתפתחים המשתלטים עלינו בהדרגה וללא משים.
הסרטים הללו, שמתקיפים אותנו בעיקר מידי קייץ, רווים בדמויות שבאות מעולמות אחרים, נוטפות רוע ומשורגות שרירים ואון וכוחות על טבעיים, המאיימות תדיר על הסדר העולמי, הם שמקנים דפוסי מחשבה פשטניים ומסוכנים ומוכיחים כל פעם מחדש את עליונות ההרס והכאוס. למרות שהם כאילו חותרים מתחת אושיות קיומו ומחפשים הרמוניה – הם מדגימים את ההיפך. עדינות, חוכמה, עידון, נימוס, חמש יחידות בתמטיקה – לא כאן. והדרך מ"וורקראפט" לטיסת השוקולד ו"מוות לכל מי שלא בקבוצה" קצרה ומהירה. ואחרי זה – עיזבו אותי מציון…
חג שמח.