לא בכדי בוחרים הבמאי טוני קיי והתסריטאי שלו קארל לאנד להתחיל את הסרט בציטוט אקזיסטנציאליסטי של אלבר קמי ולסיימו בקטע הפתיחה של "המפלה לבית אשר" הניאו גוטי של אדגר אלן פו. הסרט, כאילו סרט על דבקותו של מורה טבול בשליחותו לטלטל בני נוער מאזורים נחשלים לעבר ההכרה העצמית וההגשמה על רקע התמוטטות מערכת החינוך באמריקה ואולי בעולם המערבי כולו הוא הרבה יותר. הוא למעשה קינה על המצב הקיומי שלנו. מערכת החינוך היא רק נייר לקמוס ראשוני, תגובה מוחשית ומוחלטת לתהליכים המתרחשים בעוצמה רבה מתחת לפני השטח, עדיין נסתרים, ומאיימים לפרוץ. מטאפורה של בולענים.
"מורה מחליף" או בשמו המקורי " DETACHMENT " שם שיכול אולי להרחיק קהל המחפש עוד אפיזודה בסדרה הקולנועית הטופחת על שכמם של נחשוני מערכת החינוך באשר היא, הוא אחד הסרטים הפסימיים, המלאים, המדוייקים, האמביוולנטיים ולכן גם הנכונים שראינו בשנים האחרונות. כל כך הרבה נקודות ראות , אמיתות מתנגשות, די.אנ.איי אנושי, סיפורי חיים גועשים באשדות הכאב הזורם כאן שמטלטלים את הסרט הישר אל המודע והתת מודע שלנו כדי לנסות לצרוב, קשה, ולהבקיע את חומות ההגנה שלנו.
הנה סרט שמפרק לחלוטין את החוקיות של טוב ורע, נכון ולא נכון, אמת ושקר. זה סרט שקורא להערכה עצמית מחודשת של כל המרכיבים הסובבים את חיינו, לעשות סדר אישי במערכות האדירות של אינפורמציה המקיפות אותנו ומקשות כל כך על בנית סולם עדיפויות ומהלך נכון מול החיים. מה שלא נעשה יהיה נכון ולא נכון באותה מידה. מה שלא נחליט, לאן שלא נתקדם – הדרך תהיה כרויה לנו ומכשילה כאחת. רוב הרובדיות של החיים, הצורך להבין שהקיום הוא מורכב ולא חד או דו ערכי בלבד, זהו המרבץ הפועם עליו מונח הסרט, עליו הוא מדבר.
הנרי בארט (אדריאן ברודי) הוא מורה מחליף בבתי ספר בעייתים. הוא הולך ובא במוסדות הרוויים בתלמידים קשי הסתגלות, שהחיים הפכו את המציאות שלהם לקרב עד מוות עם הסביבה – ההורים וחבריהם לכיתה ולשכונה. הכבוד העצמי, הכוח הם אמצעי הייצור של אישיותם, הבוז לחינוך ולממסד בכלל הוא לחם חוקם. המורים לא נחשבים וההורים אינם – לא איכפת להם מילדיהם. הנרי הוא מורה שמצליח לגעת, לשנות מעט ולכן הוא מחליף מבוקש. מסיבותיו אין הוא רוצה וגם יכול להיות קבוע – הוא הטרובדור של החינוך ההומאני.
להנרי יש סבא זקן ודמנטי במוסד גריאטרי, סבא שבו הוא מטפל . הסב אוהב מאוד את הנרי, אבל גם את אימו של הנרי, שאיננה כבר בסביבה, עליה הוא חולם ואת ביקוריה הוזה. מצבו של בית הספר בו הוא ילמד, בכי רע. הציונים הכלליים בירידה והמנהלת (מרשה גיי הארדן) בדרך לפיטורין. שאר המורים נמצאים אף הם במצבים שונים של התמוטטות, אחד נעזר בהומור ציני ובכדורי הרגעה (ג'יימס קאן הוותיק), אחד מחוק לחלוטין (טים בלייק נלסון), היועצת גם היא על הסף (לוסי ליו) ועם מורה צעירה הוא מתחיל לקיים מערכת יחסים של אבודים (כריסטינה הנדריקס).
למערכת הזויה זאת נכנסים עוד כמה מרכיבים המעבים את הסיפור. הוא פוגש זונה צעירה (סמי גייל), בת 14 ומציע לה מפלט זמני בביתו. הוא מתייחס בחמימות ובהבנה לאחת התלמידות הדחויות בכיתה (בטי קיי, בתו של הבמאי) , ילדה שמנה מוכשרת לציור וצילום ועל הכל תלוי ההאנג אובר הגדול שלו ביחסים עם אמו, שגם לסב יש חלק בהשפעתם המכרעת על חייו.
קיי נכנס ויוצא מהדמויות, מהלך בניהם, מציב אותן מולנו ברגעים הקשים, הלא נוחים, נטולי החמלה, ברגעי המשבר שלהם, אולם הוא לא נשאר לשפוט. המורכבות של התסריט שנעה בין מישורי זמן והתייחסות שונים, בין אלמנטים קולנועיים רבים התומכים בסמיכותו של המסר – החל מצילומים בצבע המתחלפים לשחור לבן, דרך צילומים מוקפדים המתחלפים באיכות של וידאו ביתי, עם אנימציה המשתלבת בתמונה – המון אלמנטים שמצריכים ריכוז ויכולת איסוף מטעם הצופים לבנית תמונה שלעולם לא תהיה שלמה. שתמיד תפתח עצמה לעוד ועוד פרושים. לא משעמם כאן לשניה והתאוריה הויזואלית של פיטר גרינאווי חוגגת.
"מורה מחליף" רחוק מאוד מכל קונוונציה קולנועית שהיא ולמרות הרתיעה הראשונית מעוד סרט מתקתק ומעוטר בהאפי אנד על מורה על שיודע לרסן את תלמידיו ולהפוך אותם לבני אדם ( ראו "לאדוני באהבה", "במעלה המדרגות היורדות", "לסניור באהבה", "סיכון מחושב", "בין הקירות" "אף אחד לא פחות" ועוד) "מורה מחליף" הוא שונה לחלוטין. נקודת הראות הפסימית, המערערת על נחיצותן של המוסכמות החברתיות השגויות, השרטוט האנטי ממסדי של הגיבור עושה אותו דומה יותר לגיבור של מערבון הנלחם לבדו בסביבה שהוא מכיר ונעזר בה במלחמתו, ומשלים את העבודה לבדו כשהוא יודע שהמציאות מסביב היא סיזיפית, בלתי ניתנת לתיקון. ולעולם עומדת בפני התמוטטות.
לכל דמות כאן יש את התפקיד שלה שייעדו לה החיים, את המסכה אותה היא צריכה ללבוש, אבל יש גם את המערכות הפנימיות המניעות את הצרכים האינדיבידואלים. ולעיתים, רחוקות, המסכה והפרסונה נפגשות. הטרגדיה האנושית, ההרס הפנימי, הרקבון החברתי מתחיל כאשר יותר ויותר דמויות לא מוצאות את הקיום המשותף הזה.
ואדריאן ברודי, כאן ברגעים נדירים של יכולת , שם לנו את הרגעים הללו ישר בפנים. וגם אם ננסה לברוח. אין לאן.
"מורה מחליף" 10 בסולם אורשר.