"מינארי" – בחסדי הסנטימנטאלי. סולם אורשר ממשיך בסקירת מועמדי האוסקר. גידי אורשר

עוד לא גווע הדהוד מצעדו המתרחק של דונאלד טראמפ, עוד לא הוטבעה תבנית ישבנו של  המחליף ביידן על כרית הכורסא של החדר הסגלגל בבית הלבן וכבר הוליווד חוגגת את חזרתם של הפליטים, בינתיים רק לקולנוע. הצונאמי התקשורתי של "פרזיטים" שתקף את חופי לוס אנג'לס במהדורת האוסקר הקודמת הותיר אחריו אדוות הלם גם בתחרות השנה כשנפתחו השערים לרווחה ל"מינארי", אחד המתחרים שהגיעו לשלב הסופי בין הנאבקים על התואר "הסרט הטוב ביותר" של אוסקר מספר 93.

מעוטר ב"דקל הזהב" של פסטיבל קאן בשנה שעברה סחף "פרזיטים" סרטו של בונג ג'ון-הו את הוליווד למרחקים שאף סרט אחר בהיסטוריה הנכתבת בדם ואש ותימרות עשן של תחרות אמנותית, כלכלית ויוקרתית לא הצליח להגיע אליהם. לא רק "גלובוס הזהב" הנלעג-מה של העיתונות הזרה הסמוכה על ידם של האולפנים ואנשי יחסי הציבור שהעניק לסרט את פרס הסרט הזר הטוב ביותר, כמידתו. האקדמיה עצמה יצאה מגדרה ובחרה ברוב קולות מרעים את הסרט כסרט הטוב ביותר שאינו דובר אנגלית (או בתרגום מהיר – הסרט הזר), העניקה את הבכורה גם לבמאי ושמעו שמעו על הדרך גם את התואר כסרט הטוב ביותר בנזר האקדמיה האמריקאית בשנה שעברה. בדיוק אותו גוף שהוקם, נא לזכור, כדי לקדם את הקולנוע האמריקאי. "פרזיטים" היה לסרט הראשון שאינו דובר אנגלית שזכה בפרס הגדול. כאמור היסטוריה והיסטריה.

הוליווד הרכינה ראש מול התעשיה הדרום קוריאנית. זה לא רק סמסונג, יונדאי וקיה. גם שמו התופס מקום הולך ונכבד של הקולנוע שם חצה אוקיאנוסים ויבשות ואסופה מתפתחת של פסטיבלים בין לאומיים חשובים מצאו את הדרך למודעות אנשי האקדמיה. וכך כמעט ברפלקס מותנה ובמבט חטוף לאחור הם הניחו השנה גם את "מינארי" הקוריאני-אמריקאי זעיר המימדים בשורה הראשונה של מוצרי האיכות שלהם. זה קרה אחרי שהסרט זכה בפרס הגדול ופרס חביב הקהל של "סאנדנס" ובדרך לטקס המפוצל השנה בין אולם דולבי לתחנת הרכבת היוניון מערב בלוס אנג'לס אסף גם את "גלובוס הזהב" לסרט הזר, פרס המבקרים ופרסי משחק שונים. הידד.

ואני חושב שאכן "מינארי" הוא סרט חביב ומחמם לב שיש בו המהום אוטוביוגרפי סימפטי ברור של הבמאי שלו לי אייזק צ'אנג, אבל כדאי להישאר כאן בפרופורציות הנכונות. הוא באמת לא יותר מזה. זה סרט שיכול להצטרף בענווה שקטה לשורה מתארכת של סרטי פליטים שניסו לבנות את עצמם לצד החלום האמריקאי ועבורו עזבו בית ואם, אולי גם בקבוצה של סרטי התבגרות על רקע קשיים של קיום, עם ילד חם מבט ושובה לב במרכז. אבל אם נחפש בו סמליות או תחכום או אפילו רגעים מרגשים וייחודיים, נשאר תוהים מול שוקת ריקה. אין כאלה בסרט, בוודאי לא כאלה שישארו איתנו לאורך זמן.

זה לא אומר שלא עושה נעים בגב לשבת מול המסך המשלח בנו את אוסף הרגעים הביוגרפי שמלקט עבורנו  לי אייזק צ'אנג ממעמקי זיכרונותיו האישיים. אבל הלאות הנעימה הלא מחודדת הזאת, רכה ורומנטית ככל שתהיה אינה מספיקה להפוך את המבצע כולו ליצירה שמגיע לה לעמוד בחזית היכולת של הקולנוע האמריקאי. יש כאן הרבה פשטות, יש כמויות מסחריות של סנטימנטליות אבל אין ולו טיפה אחת של אירוניה שיכולה היתה להוסיף לסרט את התיבול של עניין, מתח והזדהות שלא לדבר כלל על תחכום. זה אחד הסרטים שמה שרואים בו זה מה שיש, בלי סבטקסט, בלי מסר. הפשט הוא גם הדרש ועם זה אנחנו צריכים ללכת הביתה בסוף.

כל סרט הוא מצרף של תמונות, מצבים, רעיונות שסידורם באופן חדשני, ייחודי, מגרה מחשבה הוא הסיבה למסיבה. וכאן כל אלה כל כך סטנדרטים, מוכרים וצפויים והסידור משולל כל אתגר אינטלקטואלי שמשאיר קו דופק ישר כמעט לחלוטין.

הם היו ארבעה, משפחת מהגרים קוריאנים לאמריקה, אבא ג'ייקוב, אמא מוניקה, הילד הקטן דייויד בן השמונה מגובה עיניו מתגלגל הסיפור ואחותו הגדולה אן. מאוחר יותר תגיע גם הסבתא מהמולדת הישנה ובאמתחתה מזוודה מלאה תבלינים מהבית. אלה אמנם משמחים את מוניקה המתגעגעת, אבל זה לא משפר את הטעם של הסרט. אבא החליט לעבור מהעיר הגדולה בקליפורניה ולטפח את עתידו בחלקת שדה בארקנסו ולשתול בה את צמחי התבלין שישמשו את המוני המהגרים הקוריאנים. אמא לא אוהבת את זה, בעיקר משום שהעיירה הנידחת רחוקה מבית חולים ודייויד הקטן נולד עם מום בלב ונזקק מידי פעם לטיפול. גם הבת לא צוהלת משום שהמקום די נידח ומשעמם לה.

וכך, עם הקונפליקטים הפנימיים במשפחה צומחים גם הקשיים מבחוץ. בעיה של מים להשקיה, מימון השתילים וצרות גם עם הסבתא ובריאותה הרופפת. עוזרת האמונה והקומונה הנוצרית בה טבולה העיירה, כי טוב שיש אלוהים להתרפק עליו, לפחות בימי ראשון. ויש גם פלג נחל בו מגלה הסבתא לנכד את ערוגת צמחי המינארי, הסלרי הסיני שאולי תשנה את התמונה בסוף הסרט ותסמל (הפעם היחידה שזה קורה בסרט) את יכולתם של מהגרים להיאחז באדמה החדשה, להכות שורש ככה באופן טבעי.

"מינארי" נאחז כולו ברגשות העלילתיים שהוא מפזר על המסך. לא הצילום חסר המעוף, לא העריכה שאין בה הפתעה או תחכום, לא בטקסטים הצפויים ולא במבצע משחקי יוצא דופן. רק הסיפור הבנאלי, הסימפטי והילד הקטן שקשה לעמוד מולו בלי להתחיל בתהליך של המסה רגשית. אז חביב הקהל בסאנדנס, ברור למה. פרס לאלן ס. קים בתפקיד דייויד גם.

וחוץ מזה, באמת לא יותר.

"מינארי"
Minari

רוצה לשתף ?