"מי יאהב אותי עכשיו " – למשל, אני…

בעת האחרונה, עידן בקיעת הקולנוע ההיברידי, כדאי אולי לדון מחדש במקומו של הקולנוע התעודי בחייינו. בשנים קודמות היה הקולנוע הזה, שהולך אל ההתרחשות עצמה, אח חורג לקולנוע העלילתי, לפחות ככל שמדובר בהקרנות בבתי קולנוע מסחריים. הוליווד מורטת שערותיה בנסיון למצוא משהו חדש, רענן ושאר העולם נסמך כבר מזמן על סיפורים ואמצעי הפקה שהולכים ונעשים דומים לקולנוע התעודי. סרטים המתעכבים ארוכות על הדמויות, שחקנים לא מוכרים, ומצלמה המסרבת להזדרז אל הקאט. אבל ככל שיכולות הסיפורת של העלילתי הולכות ונמוגות, הדמיון הולך ומתדלדל, עולה חשיבותו ותוקפו של הסרט התעודי הטוב. אחרי הכל – בשני המקרים מספרים לנו סיפורים, ואם הבמאי מרתק בדרך בה הוא מוליך אותנו, מה איכפת, בעצם, אם זאת אמת או בדיה. סיפור הוא סיפור הוא סיפור.

ומנקודת מבט זאת אני מעדיף סרט אחד של האחים היימן על עשרה "סופרמן מול בטמן" או חתונה יוונית" ממוחזרים שוב ושוב.  למשל את הסרט החדש שלהם "מי יאהב אותי עכשיו" שמציע סיפור אנושי מרתק שנושא איתו גם אופציה להרחבת הדיון על כמה סוגיות מרכזיות בחיינו.

הסרט, סיפורו של סער מעוז, גבר שנולד בקיבוץ שדה אליהו, קיבוץ דתי וגילה בגיל די צעיר – 14-15 שהוא הומו. הנטישה של האמונה ואח"כ של הקיבוץ ואח"כ המדינה היתה פועל יוצא של הגילוי. הוא עבר ללונדון, חי בה 18 שנים, עשה חיים משוגעים מלאי חטא ותאבות (גם תאוות) בשרים עד שגילה יום אחד שהוא נשא HIV. מכאן הכל משתנה – הוא מצטרף למקהלת גברים גאים בכנסיה הלונדונית ומתלבט בין האופציות הנעצמות בחייו.

מאחור השאיר משפחה – אב, כתרי שכולו ציונות אקטיבית המנהל את מתחם גבעת התחמושת וחי את ימי הקרב, שלא מוכן להבין איך יצא לו בן הומוסקסואל ("לא מבין איך אתם עושים את זה" הוא שואל את סער בביקור בלונדון) , אם, דיצה שהיא אמא עם כל המטענים של מי שלא מוכנה לוותר על פרי ביטנה ומשמשת כחוט המקשר בין סער למשפחתו, ושישה אחים ואחיות בשלבים שונים של ניכור, בין דגן המתקדר בכאב ובכעס לבין צור הצעיר המבין, שגם הוא עזב את הדת. וסער מתנייע בין השורשים שלו בישראל לגזע שגידל בלונדון.

סער מנסה להתרחק ככל האפשר מעברו. הקיבוץ דחה אותו והכאב על העובדה שהוריו לא נלחמו עליו מול הממסד בתוכו חיו, לא נותן לו מנוח. הזעם מופנה בעיקר לאב, ששלח לו מכתב, לפני שנים על נייר מכתבים של הגדוד בצנחנים שבו פיקד שהיה בשבילו גט כריתות ליחסים ביניהם. סער מחזיק את המכתב, עדיין במעטפה במזוודה שכולה זכרונות בעלית הגג. "אני רוצה להיקבר בקיבוץ" הוא אומר לחבר אוסטראלי, " רק כך, מת הם יוכלו לקבל אותי אליהם".

מרתקים גם היחסים עם האחים. בסצנה אחת מטיח בו דגן, שהפך להיות הבכור עם נטישתו של סער, כי הוא אינו בוטח בו, גם לא לאפשר לו להחזיק בידיו את בנו התינוק. "איך אני יכול לסמוך עליך" . אשתו של דגן, המתאפקת לא להגיב כל השיחה מתפרצת במחאה, זאת לא נקודת ההשקפה שלה.

הדילמות שעולות מהטלנובלה המהפנטת הזאת רבת פיתולים, שלוקחת אותנו עד הקצה של הסיפור האנושי , מעמידות בפנינו בעיקר את שאלת הגבריות הישראלית ואת ההתנגשות האכזרית בתוך מסגרות החיים ובניהן.  כאלה הנרכשות, אליהן אנו משתייכים מרצון – האמונה, הקיבוץ, המדינה, לבין אלה לתוכן אנו נולדים – המשפחה. וההתנגשות אצל ההיימנים היא התנגשות של כוכבי שבת. מפץ גדול.

מה שנפלא כאן, מעבר לסיפור המרתק הוא הדרך בה מניחים ברק ותומר היימן המיומנים מאוד את הדמויות על המסך. כל דמות והאפיון המדוייק שלה, כל אחת והאמונה שלה, כל אחת והכאב שלה. אין טובים ורעים, אין צודקים וטועים. יש כאן קבוצה מרתקת של אנשים המנסים לחיות את אמונתם, המתקשים להפתח ולקבל את השונה, את האחר. בסופו של הסרט, כשסער ינסה לבנות את חייו מחדש בארץ נגלה האם הדילמה הקיומית-מוסרית הזאת נפתרה, אם לא.

זהו סרט מרגש, יפיפה, טוב במיוחד כניר לקמוס וכתרופת הרגעה לסביבה המתלהמת שלנו היום המתנפצת על קצוותיה השונים, עם כמה רגעים נפלאים המזקקים את הקולנוע, התעודי, לדרגה של כנות אמיתית.

מי יאהב אותי עכשיו – 9 בסולם אורשר.

רוצה לשתף ?