"מעבר להרים ולגבעות" – בגדי המלך החדשים

אני יודע שאני בדעת מיעוט, אני יודע שמבקרים אחרים התפעלו מהסיפור, מהמשל, מהמציאות המקומית המשתקפת מהסרט, אבל אני מאוד לא אהבתי את הסרט השלישי של ערן קולירין. אב המשתחרר מהצבא ומוכיח שהוא לא יוצלח ללא המסגרת ההיררכית ומסתבך בהרג ערבי, אמא מורה שחושקת בתלמיד שלה, בת המתרועעת עם מחבלים פלסטינאים ובן מוזר עם פיוזים קצרים שיוצא לנקום את עלבון אימו. ובסוף, איך לא – שלמה ארצי. קולנוע קונספטואלי ריק במרעו. 6 מינוס בסולם אורשר. סורי.

ערן קולירין פרץ למודעות הצוהלת שלנו עם "ביקור התזמורת" הנפלא לפני כעשור ואנו זוכרים לו על כך חסד נעוריו, בייחוד מפני שהחסד ההוא היה מופלא, הומאני וקומוניקטיבי. אז מה אם בסרטו השני הוא עשה  תפנית של 180 מעלות לכיוון "ההתחלפות" המעורפל, מותר ליוצרים לנסות דרך ביטוי שונה. אז חשבנו שמדובר רק בטעות בניווט. בנסיון להראות שהוא יכול גם אחרת , לא להמשיך בקו של הקומדיה האנושית הקורצת לקהל וללכת על מופשט. לגיטימי למרות הכישלון הצפוי המהדהר, גם אולי מוצדק. אבל בסרטו השלישי הוא ממשיך לכיוון הקולנוע הקונספטואלי וזה מתחיל להראות כמו הכרזת כוונות. וכמי שיש לו בעיות עקרוניות עם הז'אנר – אני לא בטוח שהיא חיובית דוקא.

קולירין מנסה, אולי בדרכו הקונספטואלית-תאורטית להציג עוד תמונה של משפחה ישראלית טיפוסית לעדותו, משפחה שתצטרף לאוסף התמונות המשפחתיות-ישראליות על תנאי בגלרית  היוצרים שלנו  למניהם. אבל יוצאת לו משפחה שכולה עיוות, טבולה בחטאים, נושאת שקרים וגחמות ואטימות שאין בה ולו טיפת זיקה למה שיכול להיות נורמטיבי. אז אם הביקורת החברתית של קולירין על החברה הישראלית היא חריפה כך כך מילא. אבל הדרך שבה הוא מוליך את הדמויות, הטקסטים שהוא שם בפיהם, ההתנהלות הגמלונית שלהם מושכים את השטיח של חוסר האמינות מתחת לסצנות המלאכותיות- בחובבניות הביצוע.

על פי הפרסומים שחזרו על עצמן בכמה כתבות מקדמות לקראת הקרנות הבכורה "הסרט החדש מספר על סא"ל דוד גרינבאום שמשתחרר מהצבא אחרי 27 שנים בשירות קבע, חוזר לביתו ולבני משפחתו שמהם היה רחוק שנים ארוכות, ומתחיל לעשות את צעדיו הראשונים בחברה האזרחית. הוא מנסה לעשות את צעדיו הראשונים בעולם העסקים ולממש את עצמו. אבל ההחלטה אט אט מסבכת אותו ואת משפחתו בסבך הכוחות האפלים והפתלתלים המושלים בחיים בישראל." עד כאן אופציה מעניינת לדון בכמה אספקטים של החברה הישראלית המתנייעת בין שוביניזם צבאי ליכולת לפרק אותו בחיים האזרחיים. אבל קולירין לא מסתפק בזה ומרחיב עדותו כמעיין המתגבר.

הכוחות האפלים הללו מתפתלים וחובקים את כל בני המשפחה – אב ואם ובת ובן, כל אחד והסוד הקיומי שלו, ישלחו אותה בסוף הסרט, אטומה וצוהלת מאחה את הקרעים והעיוותים להופעה של שלמה ארצי בקיסריה – המעטפת הקואופרטיבית הקיומית של העם בציון. ארצי ועינת שרוף ושירים שהפכו כבר לכור היתוך ולהמנונים קיומיים.

ברור לי שמדובר בסרט שמנסה להביט על המציאות במבט סוריאליסטי טבול בסימבוליות ובפארסה, שהוא מנסה לתת בנו סימנים ולשים עלינו שלטים כאלה ואחרים. והדוגמה של  אסי דיין בכמה מהסרטים שלו ובראשם "החיים על פי אגפא" תלויה מעל שולחנו. אבל יסלח לי קולירין ויסלחו לי מפיקיו ואנשי הקרנות שתמכו בסרט, בשביל להתעסק באמנות קונספטואלית צריך בראש ובראשונה לדעת את חוקי הפרספקטיבה והציור וליישמם. גם פיקאסו המופשט צייר פיגורטיבי בראשית דרכו ורק אז הלך הלאה…

הסרט מצטייד בתסריט שהוא כל כך לא אמין ואפשרי, שהוא שבור ומפורק, שאולי רק במאי אמן יוכל לחברו למשהוא שיש בו עיניין וסגנון (קאוריסמאקי המינימליסט כבר אמרנו?). וקולירין של הסרט הזה, כמו של "התחלפות", אינו במאי כזה. הסיטואציות נכפות על הדמויות, שאינן מעניינות ואמינות כשלעצמן, האירועים שרירותיים וצפויים להחריד, והטקסטים מביישים אפילו את חומרי הבוסר של הסרטים הפדגוגיים של הטלויזיה הלימודית בראשית דרכה.

גם הצד הויזואלי של הסרט לא תורם לטיעונים לעונש של התוצאה הסופית עם הבחירות המוזרות של השחקנים כאן שעושות נזק לסרט ולמשתתפים. לסיכום אומר רק כי דלות קולנועית לא ראוי לה להסתתר אחרי טיעונים תאורטיים של כוונות וכיוונים. בקולנוע, מה שרואים זה מה שיש וכאן זה נראה פשוט לא טוב…

"מעבר להרים ולגבעות" – 6 מינוס בסולם אורשר

 

רוצה לשתף ?