"משאלת מוות" – נקמה בשני מימדים

ברוס וויליס נראה עדיין נפלא, יחסית ל 63 שנותיו על האדמה. אבל זה לא אומר כלום על צפיפות העצם שלו, למשל. בגילו הדי מתקדם צריך האיש לשמור על שלמות אבריו ולהיזהר בקפיצות ממקומות גבוהים, ממכות חזקות מידי, בריצות למרחקים מקצרות נשימה ומזרזות דופק, בקיצור ללחוץ פחות על הגוף המתכלה. לא יותר מנות מופרזות של "מת לחיות". נכון שלפעלולים המסוכנים יש תמיד מי שיתיצב במקומו, דרישות של חברת הביטוח, אבל אם מצמצמים את כמותם כבר בשלב התסריט – מה טוב. "משאלת מוות" במהדורת 2018 מבטיח את זה. אקשן, לא הרבה, לא מסוכן, במתינות ובזהירות.

הגרסה הראשונה של הסרט פרצה למודעות הקהל האמריקאי באמצע שנות השבעים. 1974 אם לדייק. הימים היו ימים של אלימות מתגברת במטרופוליני היבשת – ניו יורק, שיקאגו, לוס אנג'לס, פילדלפיה והמשטרה התגלתה כמושחתת וחסרת אונים. מייקל ווינר הבריטי עיבד לקולנוע את ספרו של בריאן גארפילד ושם בתפקיד הראשי את הגבר צ'ארלס ברונסון שהיה כבר אז אחד המלכים המוכתרים של סרטי הפעולה. ברונסון השרירן בעל השיער השופע והשפמפם הדק (אמרו עליו שהוא כמו קלארק גייבל ששהה יותר מידי זמן בשמש) התפרסם, אחרי שורה ארוכה של מערבונים וסרטי מלחמה ("שבעת המופלאים", "12 הנועזים") בהוליווד ובאירופה כמי שלא מדבר הרבה מידי לפני שהוא פועל וסגנון המשחק שלו היה מינימליסטי. מתאים מאוד לתפקיד פול קרסי ההופך מאזרח שליו לנוקם מסוכן וקר רוח בלי לספר לאף אחד. ברונסון, אגב, זכה בתפקיד שנכתב להנרי פונדה אחרי שהאחרון דחה בבוז את התסריט שנראה לו בזוי ולא מוסרי.

קרסי של "משאלת מוות" הפך למוציא לפועל של נקמת האיש הקטן שסבל מעולה של הפשיעה ברחובות וקיבל בהכנעה את הכורח להוריד ראש ולהושיט את הארנק, או לספוג מכות ולעיתים גם לשלם בחייו אל מול כל פושטק שהעז לשדוד, להכות, לאנוס או אפילו לחסל. הנקמה של קרסי שפתח בסדרה של מעשי החיסול העצמאיים שלו כוונה גם כנגד מוסדות החוק, שוטרים ותביעה כללית שהפגינו מידה עלובה של יכולת עמידה ולעיתים אפילו שיתפו פעולה עם ארגוני הפשע הגדולים.

באין אפשרות אמיתית לצאת לקרב כמו קאובוי מסורתי במדבריות המערב שלח קרסי את עצמו לעשות את העבודה של ניקוי הרחובות, אפילו אם זה קרה רק בקולנוע, רק בעולם המקביל המלווה את המציאות בקריצות שאפשריות כאן, עולם מסוגנן ומגולף של ה"האפי אנד". הבעיה היתה להתגבר על המוסר הכפוי של חיים בחברה שיש בהם מגבלות של נורמות ובהן אסור ליחיד לקחת את החוק לידיו, להיות איש אחד שמאשים, שופט ומבצע גזר דין שהיה, כמובן סופי חלוט ומוחלט. זה מה שעשה קרסי ואת זה פונדה לא יכול היה להרשות לתדמית האמריקאי המהוגן שלו לשאת. הקהל, לעומת זאת, ראה בפעילות של היחיד שיוצא לנקום אופציה מבורכת ונהר לראות את הסרט בהמוניו.

אחרי הסרט הראשון התנהלו על משברי ההצלחה עוד שלושה המשכים (סה"כ ארבעה סרטים עם ברונסון) ולא הרבה שנים אח"כ הגיע רודי ג'וליאני ושינה את הכיוון לניקוי אורוות כללי של רחובות ניו יורק, פושעים ומשטרה. מדוע הוחזר עכשיו הסרט, בגרסה משוחזרת כמעט אל המסך לא ברור. אולי כחלק מהמאבק על מקומם של כלי הנשק הקטלניים בחיי אמריקה אחרי שורה של מעשי טרור אזרחיים, אולי משום חוסר ביטחון אישי החוזר ומחלחל לרחובות הערים הגדולות. אחרי הכל זוכרים את המשפט שמהדהד במאבק יוקרה זה "על כל איש רע עם רובה צריך איש טוב עם רובה שיחסל אותו". סוג של זנב המכשכש בכלב ואולי להיפך…

העלילה של המחזור החדש בסיפורו של קרסי לוקחת אותנו מניו יורק בה התרחשה עלילת הסרט הראשון לשיקאגו. האמת היא שבסוף הסרט הראשון מורחק קרסי, שם אדריכל צמרת במשרד עם סניפים בכל ארה"ב לשיקאגו ע"י מפקח המשטרה שמוצא אותו. זה קורה בחסות ההוראות של מפקד המשטרה והתובע הכללי שלא רוצים צרות בעירם אבל מחפשים את האפקט שמצמצם פשיעה ברחובות. קלסי כאן הוא רופא בכיר שעובד במיון בית החולים והוא רואה את הפצועים שמגיעים, פגועי יריות ומעשי שוד שהולכים ומתרבים בעיר. תפקידו בתחילת הסרט להציל חיים ואת זה הוא עושה בשליחות רבה ובאמונה.

קרסי-וויליס מגשים את חלומו של חתנו של קרסי-ברונסון ועובר מהג'ונגל של העיר הגדולה לפרוורים, אבל זה לא משנה את הגורל של אשתו ובתו שגם כאן האחת נקטלת בפריצה של שלושה שודדים לביית המפואר והשניה נופלת לקומה. הרופא משיג נשק ומתחיל את מסע הנקמה שלו שהפעם יכלול גם את השלושה שהיו אחראים להרס המשפחה הבורגנית השלווה. והפעם, בניגוד לסרט המקורי, השלושה הם שחורים.

ברוס וויליס הוא שחקן טוב ורב גווני יותר מברונסון. לפחות ביכולת שלו, שאינה מפותחת ומנוצלת כאן בכלל, לפדר את דמויותיו בטיפה של הומור. כך או כך הוא מצליח להוסיף מידה מינימאלית של נפח לדמות הדו מימדית של אב המשפחה שיוצא לנקום על פי התסריט ועל פי הבימוי חסר ההשראה של אלי רות חסר הייחוד. אבל זה בהחלט לא מספיק כדי להצדיק גיחה מחודשת של חומרים לעוסים המוגשים בטעם וריח ויכולת של קולנוע שיטחי, דל ואפילו גס שלא מנסה אפילו לחדד אמירה או שפה קולנועית.

הנראטיב הקולנועי המתרכז באקשן בלבד, בלי הצדקות שזורמות מתחת לפני השטח, בלי עידונים או גווני ביניים מטיחים אל המסך סיפור פשטני וחסר עיניין עם הרבה סימני שאלה באשר להגיון שעומד מאחורי כתיבת תסריט כזה. העיצוב הזה המקוטב בגסות, של טובים מול רעים, של שחור מול לבן לא משאיר אפילו רצון דק לעלעל בשאלה שעומדת כאן, תלויה ממעל קמוטה ומיובשת של המוסריות של המעשים, של האינסטינקט האנושי, של החובה החברתית ושמירת החוק והסכנות שבפרימת כל אלה. זה סרט העשוי בפשטנות של קומיקס שמפספס לכן את הקהל שלו, יהה גילו ומוצאו אשר יהיה.

"משאלת מוות" – 6 בסולם אורשר

Death Wish

רוצה לשתף ?