"משמורת" – ניצוץ של גאונות, 9 פלוס בסולם אורשר. גידי אורשר.

"לא יודעים מה קרה, הם היו בסך הכל משפחה נורמטיבית" . משפט שנוכל לשמוע ולקרא בסיומה של כל טרגדיה המתפרצת לחיים שלנו מידי יום מחלון עמודי החדשות בעיתונים או בטלוויזיה, מלווה בתימהון השכנים. "רשויות הרווחה לא היו מודעות ליחסים והזוג לא היה מטופל אצלנו", אומרים בהצטדקות העובדים הסוציאלים ובמשטרה מדווחים כי לא היו קריאות של מצוקה והמשפחה לא מוכרת להם. ורק ההתנגחות האלימה של גבר באשה והילדים שכואבים בפחד את היחסים, מכווצים בחדר השני, רק הם יודעים את האמת.

סיפורי התפרקותו של התא המשפחתי נעים בחלל הקולנועי בכל ימיו של המדיום ובכל הז'אנרים שלו, מהמלודרמות, סרטי המתח ואפילו עד לקומדיות הגיעה אדוותם. לעיתים הם רבודים בפיתולים, ברגש, ברכילות, בהומור ולעיתים הם צחים מכל חיפוי דרמטי ומוגשים דקים, חדים, מדוייקים וכואבים מאוד צבוטים בריאליזם. ממש כמו בחיים עצמם. כזה הוא "משמורת", סרט ביכורים מהפנט  של הבמאי-תסריטאי הצרפתי קסבייה לגראנד שפרץ למודעות בפסטיבל ונציה בשנה שעברה וזכה שם לתשומת לב מיידית. מעבר ללחישות ההתפעלות הרועמות של העיתונות בתום הקרנות התחרות, הוא הלך הביתה עם שני פרסים – פרס הבימוי ופרס לסרט ביכורים (המקביל ל"מצלמת הזהב" של פסטיבל קאן).

רגליו המוצקות מאוד של הסרט המופלא הזה נטועות עמוק וחזק בסביבה קולנועית שנמתחת, מבחינה עלילתית בין הדרמה המתעכלת היטב של "קרמר נגד קרמר" ואולי גם המלודרמה המתקתקה של "גברת דאוטפייר" לבין האימה ממוקדת הטירוף של "הניצוץ", ומבחינה סגנונית היא נשענת על חוד התער של הסרטים המוקדמים של האחים דארדן ואפילו על כמה מעבודותיו המצמררות של אולריך זיידל (ובעיקר " Import Export" ) שנע ממש בגבול הדק שבין התיעודי לעלילתי.

לגראנד מעמיד מולנו מראה העשויה ממברנת זכוכית דקה כל כך המאפשרת לראות בו זמנית את המתרחש מעברה וגם את ההשלכה של המעשים הללו על חיינו ותגובותינו. הפער בין הסיפורים האמיתיים מן העיתונות לבין סיפורה של משפחת בסון מהפריפריה, אי שם במזרח צרפת הוא מילימטרי, בלתי ניתן לפירוק ומעניק להתפתחות של הרגעים המתקדרים המתרגשים על הדמויות תחושה של אימה אמיתית שגולשת גם לקהל הצופים. השילוב הגאוני שלו  מתרחש כאן בין דיוק ואחריות של עיצוב ריאליסטי שמקרב אותנו צמוד צמוד אל הדמויות ובין רגעים של שימוש מושכל בשפה קולנועית מרתקת שמרחיקה עדות והופכת אותנו ממעורבים למציצים. בייחוד בשלוש סצנות נפלאות שיש בהן רק תמונה וסאונד, קולנוע טהור בלי מילים.

אנטואן בסון הוא גבר עב מראה, גרוש, העובד כאחראי על ביטחון בבית חולים. חבריו לעבודה והבוסים מתארים אותו כאיש שקט, טוב לב, ואחראי . מרים היא גרושתו שעדיין לא הספיקה למצוא מקום עבודה בעיירה החדשה, ליד הוריה אליה עברה לאחר גירושיהם. יש להם שני ילדים, ז'וזפין עוד מעט בת 18 וז'וליין בן ה 11. המאבק המשפטי הנערך בניהם הוא על אחזקתו של הבן הצעיר המסרב להתקרב לאביו. עורכת הדין של אנטואן אומרת בשימוע לפני שופטת שנערך ברבע השעה הראשונה של הסרט שהוא טוען כי מרים מסיתה את הילדים נגדו. עורכת הדין של מרים מוכיחה שהוא מתנהג לילדים, כמו אליה באלימות וכהוכחה, סימנים כחולים על פרק ידה של הבת. הדילמה של השופטת מוכרת – האם לקבל את עדותו של ז'וליין על אלימות האב או את טיעוניו של אנטואן על אהבתו לבנו. עובדה – הוא עזב את עבודתו ושינה את כתובת מגוריו לעיירה בה גרים מרים וז'וליין.

נדמה שלאחר אקספוזיצית השימוע הדחוסה הזאת שכולה טקסטים שנורים במהירות ובאינטנסיביות מצד לצד ירפה הלחץ, אבל מכאן הוא רק מתחיל לעלות. מערכת היחסים הטעונה מאוד בין אנטואן המתוסכל מיחסו המתנכר של בנו ושנאתן של בתו וגרושתו רק מגבירה את האלימות שהוא מגלה כלפי המשפחה. לגראנד מלווה את כולם, ביחידים, בזוגות ובשלשות מקרוב קרוב, הופך את המצלמה שלו לחלק מהסכסוך המשפחתי העצור שהולך ונעשה אלים ועם המצלמה גם אותנו. לאט לאט מתחוורת התמונה האמיתית, השונה מזאת שהוצגה בפנינו באקספוזיציה ואנחנו הולכים ותופסים צד, בהחזיקנו בחוזקה גם את מסעד הכסא בו אנחנו שוקעים יותר ויותר. ואז מגיע שיאו של הסרט, אחד מאותם רגעים שנשארים חרוטים עמוק בזיכרון ובהוויה של הצופים.

ההצלחה של הסרט להפנט אותנו לתוכו מושגת כמובן בבנית סיטואציות הקיצון אליהן לוקח אותנו לגראנד. סיטואציות המפרפרות ממש על גבול ההתנהלות האנושית שיש בהן קצות עצבים חשופים בלי טיפת שומן מיותרת אחת. כאן על כל פעולה יש תגובה וכל תגובה מולידה פעולה אחרת. האינטנסיביות של ההתפתחות העלילתית היא אדירה, היא לוחצת, דחוסה, חונקת ממש. כל זה לא יכול היה להיות כל כך נכון ומרגש אלמלא השחקנים הממלאים את הדמויות בדם ורגש ויכולת אדירה. דניס מנושה (מוכר לנו בין השאר מ"ממזרים חסרי כבוד" ו"7 ימים באנטבה") הוא אנטואן בסון, שור אמיתי המנסה להתאפק אך לא יכול לבלום את התפרצויותיו, מתנדנד בין אהבה נכזבת לתסכול נורא המתפוצץ בסופו של דבר. לאה דרוקר כגרושתו מרים היא אנקור קצוץ כנפיים המנסה להגן על הגוזל שלה, על תחום המחייה המצטמצם שלה, אבל האיום הקיומי האמיתי מצד בעלה האלים כלפיה מקפיא אותה. מתילד אונבו כז'וזפין שמשתחררת מעולו של אביה בהגיעה לגיל הבגרות (אחת הסצנות הנפלאות בסרט מלווה במבט מרחוק את נשף הבגרות שלה, מראות וקולות ללא מילים) ויכולה סוף סוף לחשוף את היחסים עם אהובה הצעיר שנדחה ע"י האב. ועל כולם הילד תומאס גיוריה זה מקרוב בא כז'וליין, הפלא האמיתי של הסרט הזה.

קשה לתאר את תרומתו של גיוריה וחייבים לראות את הרגישות, היכולת, האינסטינקטים המדוייקים, ועומק ההבעה שהוא מפגין כאן. נדמה לי שמאז קטע הראיון עם אנטואן דואנל (ז'אן פייר ליאו) ב"ארבע מאות המלקות" של טריפו, לפני 60 שנה לא נראה על המסך מופע אמין, מרשים ומרגש של ילד בקולנוע כמו כאן. הרגעים שבהם הוא חייב לחלוק מסע במכונית עם אביו, הרגעים שבהם הוא מצטנף בזרועות אימו, סצנה חד פעמית שבה הוא נאלץ לגלות לאביו את כתובת מגוריו (ושל אימו המתחמקת ממפגש) והבריחה ממכוניתו של האב, רוב הסצנות בקלוז שאין זיוף בו – כל אלה יוצקים את האיכות והכח של הסרט.

"משמורת" הוא אחד הסרטים הייחודיים שבאו כדי להישאר בתודעה. מכאן הוא יהפוך לאמת מידה, לנקודת ייחוס בטיפול כזה או אחר בנושא המשפחה המתפרקת והתשלום הכבד שמשלמים חלקיה השבורים. האמת, לא מקנא בלגראנד שמגובה כזה צריך לצאת לדרך עם הסרט הבא, מספר שתים. סחרחורת הגבהים שהוא הביא על עצמו לא תקל את המלאכה.

"משמורת" – 9 פלוס בסולם אורשר
Custody

רוצה לשתף ?