"נולד בדיר יאסין" הוא סרט תעודי שהוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים בירושלים כבר לפני שנה וגם זכה בו בציון לשבח. נושאו הוא העבר הרודף אחרינו ומידת תלותנו בו המשפיעה על אורחות חיינו והתנהלותנו בהווה. מאז פרש כנפיים והוקרן בהצלחה בהרבה מאוד פסטיבלים בעולם והגיע גם לטלוויזיה שלנו. היו מספיק אופציות לשרת התרבות הקולנית להתפנות ולהתבונן בסרט. עכשיו הוא מועמד לפרס "אופיר" בתחרות האקדמיה ונראה שהמסגרת הזאת מניפה סדין אדום בלשכות אחדות במשרד התרבות. אדג'נדה, מה שנקרא. ושוב נמצאו העכברושים שרצו להלשין על בגידה במולדת ופגיעה בחוק מה שזרז אותה במהירות שיא לדרוש הענשה מיידית, הסרה מלוח התחרות, מניעת כספים והחזרתם ובדיקה מחודשת מטעם הצנזורה לסרטים, גוף אנכרוניסטי ומיותר הנתון למרותה, שכבר אישרה את הסרט לפני שנה. כל זה, כמובן לא עזר וכל טענותיה נדחו.
על פי הודעתה בפרסומים שונים שרת התרבות שוב לא ראתה את מושא הקטטה הצוהלת החדש עליו יוצא עכשיו קיצפה וזה, כרגיל לא מפריע לה להסתער. סאגת צ'כוב ("אני לא מתביישת לומר שבספריה שלי בבית בקרית גת, לא היה צ'כוב") ושאר המקרים הקודמים כנראה לא לימדו אותה לקח. זה קרה לה עם הסרטים של טרנטינו ("רגע,רגע,רגע,רגע,רגע….. אהבתי את הסיפור, את המשחק, את הנגיעות הנכונות, את הקטע בין… את המערכת המורכבת בין גברים לנשים. יש שם הרבה דברים יפים בסרט הזה"), זה קרה עם "פוקסטרוט" ("ביקורתי הנוקבת כלפי הסרט נובעת מאקורד הסיום שלו, שזכה למימון מהמדינה והציג את חיילי צה"ל כהורגים ומטייחים" ואחרי זכית הסרט בונציה "הדעת אינה סובלת שסרטים המבאישים את שמו הטוב של צה"ל הם אלו שנתמכים על ידי קרן הקולנוע הישראלי, הנתמכת על ידי המדינה, והם אלה שנבחרים להיות חלון הראווה של הקולנוע הישראלי בחו"ל"). וכל עולם התובנות הזה – בלי להעיף מבט אחד על הסיבה למסיבות הטראנס שלה.
הסלוגן המרחף מעל משרדה ומפעיל אותה בספרינטים הקולניים שהיא עושה בין לשכתה לליבותיהם של חברי מרכז הליכוד נפלט בדיון על "כאן" והשידור בציבורי "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? השר צריך לשלוט, מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים?" כלומר לא חשוב מה הנושא העיקר שהעולם יושטח על ידינו. אנחנו נקבע, אנחנו נחליט, אנחנו ננווט, אנחנו נחרים, אנחנו נמנע תקציבים ממי שלא שם את מסרינו על ראש חוצותיו. לא מעט קורבנות כבר סומנו, כמה וכמה טקסטים כבר עוותו והמון, ממש המון "פייק ניוז" כבר הופצו. שרת התרבות אימצה לעצמה בראש גאה את התואר המפוקפק שרת התעמולה, משרד ממשלתי שפרח בימים של משטרים דיקטטורים אפלים. מזלה, בינתיים של מדינת ישראל אזרחיה ואמניה הוא עמדתם הנמרצת של רשויות החוק והנורמה המעמידות אותה במקומה ומשאירים את הכרזותיה בתחום ההכרזות הלא רציונאליות, לא חוקתיות ולא מבצעיות. בנתיים.
הציניות ואולי אבסורד הוא שהיא לא יודעת על מה היא מדברת. לא רואה, לא קוראת, לא מנסה לבחון את העובדות עצמן. בסביבתה יש מספיק עכברושים שמציצים ממאורותיהם כל אימת שריח אופציה לסנסציה עולה באפם ולעכברושים הללו יש כנראה קשר ישיר ללשכה במשרד התרבות. הם מלשינים, הם מתריעים, הם מצביעים והיא מתפרצת למגרש על פי האינפורמציה המוטה ומתחילה לצווח. הטכס חוזר על עצמו פעם אחר פעם.
"נולד בדיר יאסין" הוא בוודאי עוד מטרת דמה, נסיון לעורר מדנים במסמך תעודי הנושא אולי שם פרובוקטיבי, אבל הוא עוסק בכלל בנושא רחב הרבה יותר של יחסי עבר-אשמה-והשפעתם על התנהלות קוגניטיבית בהווה ולא בחריצת דין היסטורית. וכל זה באמצעים מדודים ושקולים. סירטן של נטע שושני (במאית) ותמרה ארדה בעריכת אסף לפיד מתנהל בשני מישורים מקבילים המשליכים האחד על השני. נקודת ההשקה היא המקום – הכפר הערבי דיר יאסין שהפך כמה שנים לאחר מלחמת השחרור ל"כפר שאול", בית חולים לחולי נפש. מתחם סגור. במסלול אחד פורש דרור ניסן את התיק הרפואי של אימו חנה נוסין שהיתה מאושפזת במוסד כחולה סכיזופרנית ומוסיף גם להציע כמה ממכתביה איליו כשלסיפור הטראגי הזה מתלווים גם קריינות אובייקטיבית כביכול המספרת את השתלשלות העניינים וגם טקסטים מהגליון הרפואי שנקראים כביכול ע"י אחד הרופאים.
חנה נוסין יצאה ונכנסה בשערי המוסד כמה וכמה פעמים עד שאושפזה עד מותה. במהלך השהות נכנסה להריון, לא רצתה לגלות מיהו האב ולא הסכימה להפטר מהעובר. לאחר הלידה, ב"כפר שאול"-דיר יאסין הילד דרור נלקח ממנה ואומץ ע"י משפחה בקיבוץ שם גדל. חנה לא הפסיקה לכתוב לו מכתבים בהם היא מתארת את מצבה, את מחשבותיה ואת געגועיה אל בנה שנלקח ממנה. הגיגיו של דרור ומסקנותיו מהדהדות באופן ברור לחלוטין גם במסלולו השני של הסרט.
כאן מנסות שושני וארדה לחזור לאירועים הטראומטיים שהתרחשו בכפר דיר יאסין ב – 9 באפריל 1948, ימי מלחמת העצמאות העקובים מדם כדי לנסות לברר, שוב, את סיפור כיבוש הכפר והתנהלותם של הכוחות הכובשים, בעיקר אנשי אצ"ל ולח"י אל מול תושביו הערבים של המקום. העובדות ההיסטוריות עליהם אין ויכוח הן שבמהלך כיבוש הכפר נהרגו למעלה מ 120 תושביו הערבים ובהם גברים, נשים וילדים וחמישה יהודים נפלו בקרב. הויכוח הוא האם כל התושבים נהרגו תוך כדי לחימה או שרובם נרצחו אחרי הכיבוש בטבח בדם קר כדי לשמש דוגמה לכפרים ערבים נוספים.
הטראומה הזאת מרחפת כבר למעלה מ – 70 שנה מעל הסכסוך הישראלי-פלסטינאי ומתנפנפת כדגל שחור מעל טיעוני ה"נאכבה" מחד וטוהר הלחימה של צה"ל מאידך. שושני וארדה יוצאות לפגוש כמה מהלוחמים שהשתתפו בכיבוש, וכמה תומכי לחימה ומביאות עדויות ממקור ראשון, שחלקן מכחישות וחלקן מצמררות. חלק מהמרואיינים מתגאים באירועים של כיבוש הכפר וטוענים שמה שקרה הוא חלק בלתי נפרד מאירועים מחרידים של מלחמה. אחד מהם, דווקא מלוחמי ההגנה שהשתתפו בטבח טוען שרק כך ניתן היה לבנות מדינה. שהדורות הצעירים לא מבינים את חשיבות המעשים הגדולים, של הטבח ובריחת הערבים שבא בעיקבותיו להקמתה של מדינה יהודית.
אחרים נזכרים בתמונות ספציפיות בזעזוע, אחדים בחיוך, חלק בגאווה וחלק מכים על חטא. תגובות אנושיות לכאן ולכאן שאולי נידללו במהלך של ויכוח מדמם במשך שנים, אבל יש גם תמונות המסרבות לעזוב. אחד המרואיינים מספר שהוא זוכר אפילו את צבע הבז' של מוח שניתז, אחרת לא תשכח את מראיה של זקנה כרותת ראש הישובה בבית פנימה.
"נולד בדיר יאסין" אינו סרט המנסה לפתור את השאלה – היה או לא היה. הוא מציע דיון בניסיון להסתיר, אולי לשנות את העבר וזה, ממזר כמוהו, לא מתכוון להעלם ולהתפוגג. עובדה, הויכוח נמשך כשהיה. והמסקנה : מה שהיה – היה וראוי לנו להביט הישר בעיניים של האירועים ולא להסיט מבט.
"תמיד חשבתי שאסור לבן האדם להיות שפוט של הביוגרפיה שלו עצמו וצריך שהוא יתנער ממנה , יפרוץ ממנה בפרט שהיא כזאת" אומר דרור לקראת סוף הסרט, שלב המסקנות. "אבל זה לא עובד ככה. הביוגרפיה שלנו מכה בנו ואין לנו באמת מפלט ממנה. בטח לא במידה מוחלטת ואפילו לא במידה רבה. אם אנחנו רוצים או לא רוצים אנחנו באיזה מקום מאוד מרכזי תלויים בעבר. אנחנו קורבנות של עברנו". משפט הממצה את כוונות הסרט ואת המסר שלו.
הסרט מציע אמת ופישרה, סיפור והמטפורה שלו המשליכים על חיינו במדינת ישראל. והוא שואל שאלות ומציב דילמות שיש בהן גם אתגרים. האם המדינה היא בית המשוגעים ? האם הטראומה תיפטר כאשר הפרונקל המורעל יטופל והמוגלה תצא החוצה ? האם יש סיכויים להבראה ? האם הכרה שלנו בכאב האחר, כמו שאנחנו דורשים מהעולם כולו להכיר בכאבנו, יוכל לקדם הידברות להפסקת האיבה התלויה מעל ?
שאלות קיומיות שאין בהן כל חידוש, שאותן אנחנו שואלים כל הזמן והרבה זמן, שאלות שדורשות תשובות. אבל יש מי שרוצה לסתום פיות, להמציא מציאות אלטרנטיבית, לכפות את המורסה כסם חיים. ולא בכדי הושתה שוב חובת השתיקה על כמה מהמרואיינים במהלך הצילומים. כמו כן הוגשה עתירה לבג"צ להתיר פרסום תמונות שצולמו מאירועי הכפר, צילומים הקיימים בארכיון המדינה אבל מנועים מלהתפרסם ולהגיע לידיעת הציבור ואולי כך, לסיים את הויכוח. אבל בג"צ דחה את העתירה "הבעיות הכרוכות ביחסי החוץ של ישראל הקשורות לאירועים…לא נפתרו והעימות עוד לא הגיע לסיומו. חשיפת התיעוד והצילומים עלולה לפגוע ביחסי החוץ של ישראל ובמיוחד ישנו חשש מן האפקט החזותי החמור המצוי בצילומים בגנזך המדינה".
ואני אומר, דווקא לאור מצבה של ישראל באומות "הפוך, גוטה, הפוך". זה תפקיד ההמחשות הויזואליות, זה תפקיד הקולנוע וזה הדבר שהכי נכון לעשות כדי לצאת לדרך חדשה.
Born in Deir Yassin