סרט חדש לבמאי הצ'יליאני פבלו לארין שעושה את הדבר הנכון וחוזר מהוליווד הביתה לסביבה קולנועית מוכרת ואוהדת. אחרי "ג'קי" המוחמץ הוא מציג סיפור פיקטיבי בשרות הביוגרפיה הויזואלית מאוד של פבלו נרודה, בכיר משוררי צ'ילי וזוכה פרס נובל, סרט שהוא מעורב מאוד אישי של סגנונות, קצבים, עיניין ויכולת. לא תשארו אדישים, לכאן או לכאן. 9 בסולם אורשר.
האמת ההסטורית אינה נר לרגליו של פבלו לארין מהבולטים שבבמאי דרום אמריקה ובודאי של צ'ילי. לארין הוא במאי אקטיביסט עם טעם חריף של עיניין בפוליטיקה ורוב סרטיו הקודמים אכן עסקו בנושאים אלה. "טוני מאנרו", "פוסט מורטם", "לא" עשו ככל יכולתם ובביקורתיות חשבון נפש שניסה לנער את המורשת הקשה שהשאיר אחריו הגנרל פינושה. זה הגנראל שעמד בראש החונטה הרצחנית של הימין בארץ שלא היה לה מזל גדול למנהיגים הומאניים. חזון נפרץ בדרום אמריקה הלאטינית.
גם ב"ג'קי", לאחרונה, סרטו הראשון בהוליווד הוא חוזר לרגעים הסטוריים שחקוקים בליבות מליוני אזרחי העולם, אבל גם כאן האירועים בדאלאס ובוושינגטון הם רק בסיס לסיפור שלו, נקודת מוצא להתרחשות שלא בהכרח נכתבה כך בדברי ימי אמריקה. אבל "ג'קי", כאמור היה חריג, זינוק לטריטוריה זרה ולכן גם אולי סיבתו של הכשלון האמנותי, אולי הראשון בקריירה הבימוי של הבמאי הלוהט הזה.
ב"נרודה" הוא חוזר הביתה ומספר על המשורר-הפוליטיקאי הגדול של ארצו, זוכה פרס נובל שהשפעתו על סביבתו היתה אדירה, בדרום אמריקה ובעולם כולו, כסנטור קומוניסט בפרלמנט הצ'יליאני וכגולה פוליטי לאורכו ולרוחבו של העולם. זוכרים את דמותו האייקונית בסרט "הדוור" של מייקל רדפורד לצידו של מאסימו טרואיזי הנפלא בסרט מרגש המתאר ידידות על רקע "מטאפורות" כשמצא מחסה פוליטי באיטליה. כאן, שוב במגרש הביתי שלו מרגיש לארין נוח ובלי להסתכל לצדדים יכול להסתער על הסיפור של הגיבור הלאומי ולעשות ממנו מטעמים במתכון אישי, על פי דרכו הקולנועית העשירה.
"נרודה" אינו סרט ביוגראפי מן השורה, לארין שופע הרעיונות לא יכול להצטמצם למשהו שיגרתי. כמו במקרים קודמים, הוא בוצע חלק מהסיפור ההסטורי ומתרכז רק בו, מפתח אותו ומתבל אותו במבנה לא שיגרתי, תוסס וקופצני שמשאיר את הצופה במרדף אחרי העלילה – הממוצאת ברובה ואחרי השפה הקולנועית המהפנטת, חדשנית ומאתגרת שלו. במידה רבה הוא עוסק במשורר ובשירה שלו, נושאים מופשטים בעיקרם באמצעים מוחשיים מאוד של צילומים אקספרסיביים ועריכה תוקפנית וגמישה.
מי שיחטט בנבכי הסיפור האישי של פאבלו נרודה לא ימצא את האפיזודה בה מתרכז לארין, בשנתיים של 1948-9, ימי הרדיפות של הנשיא וידלה ששינה את עורו ואחרי שנבחר בקולות השמאל החל לרדוף את הקומוניסטים עם רוח גבית של הקפיטליזם האמריקאי שנשב מהצפון. במרכזו של הסיפור עומדות בעיקר שתי דמויות – זאת של המשורר-פוליטיקאי וזאת של בלש משטרה שנשלח ע"י וידלה אישית לרדוף, להשיג ולהביא למאסר. וכמו ב"ג'קי" עם סיפור מסגרת של עיתונאי המראיין את אשת הנשיא, וכמו בימים הטובים של הסרט האפל, גם כאן הסרט מסופר, ממש, מנקודת המבט של הבלש.
לארין חוגג כאן את חירותו של האמן ליצור דמויות יש מאיין וככזה הוא מקים לחיים את הדמות של אוסקר פלושונו, איש משטרה עם עבר משפחתי מחייב ועתיד מזהיר שהוא כולו פרי הדמיון. של נארודה שחייב לעצב פרק של מבוקש במיתולוגיה שהוא יוצר לעצמו, או אולי אפילו של השוטר עצמו, חובב ספרי הבלשים. טריק מבריק המוסיף עיניין וחוכמה לבניין שיכול להיות שאבלוני בשכונת הסרטים הביוגרפים השגרתיים. אי אפשר שלא להזכר בגיבור הסרט "מעבר לכל דמיון" של מרק פורסטר וביחסים בין הדמות הפיקטיבית המחפשת משען והסופרת שכותבת אותה…
נרודה הוא אמנם דמות נערצת אבל לארין לא משאיר את גיבורו ללא ביקורת על התנהלותו האישית. המשורר, חובב נשים ויין לא התנזר מתענוגות הגוף והנפש ולא נמנע מלפגוע גם בקרובים אליו. אשתו למשל. אבל בזה הוא לא לבד, הוא חלק מתופעה של נהנתנים במעלה הכוח והיכולת ולעזאזל הדוגמה האישית, כשאנו פוגשים אותו ואת ידידיו הסנטורים מקפצים בחדווה לשטף ההדוניסטי של מנעמי השלטון. גם השירים שלו, בייחוד אלה הרומנטיים שהביאו לו את התהילה עוד לפני השירה הפוליטית, גם הם נתפסים במערכת ההתיחסות של לארין כהצגה אחת גדולה, בומבסטית.
"נרודה" הוא סרט שלא נותן לצופה מנוח, גם לא מבחינת ההגדרה הז'אנריסטית שלו. נכון, בעיקרו הוא ביוגרפיה, אבל סיכמנו כבר שזאת ביוגרפיה שברובה היא סינטטית, פרי רוחו של הבמאי. אבל הוא גם סרט בלשי, במעקב שעורך פלושונו אחרי נרודה לאורכה ולרוחבה של צ'ילי, ותמיד נרודה נמצא צעד אחד קדימה. בהתקדמותו של הסרט הוא אפילו הופך למותחן פעולה, מה גם שעל סופו של המרדף אי אפשר לקרא בויקיפדיה או בספרי הסטוריה.
גם בסגנון שלו הוא מעורב מאוד. הוא גם מלודרמטי מחד וסטירי מאידך, מתקתק אך גם נושך, מעריץ וביקורתי. גם הסגנון הקולנועי, בעיקר בעריכה מאוד אקספסיבית הוא מיוחד. משפט של אחת הדמויות יכול להתחיל במקום אחד, להמשיך במקום אחר ולהסתיים בשלישי. המעברים חדים, מדהירים את הסרט לקצבים על קוליים ודורשים עירנות מקסימאלית, אולי רבה מידי, כדי לעקוב אחרי כל הניואנסים. קצב של סרט מוסיקאלי, וידאוקפליפ.
צילומים מרהיבים של צ'ילי העירונית והאגרארית, ההררית והצבעונית ועיצוב אמנותי מוקפד המחזיר אותנו לסוף שנות הארבעים עם הרגעים הדקדנטיים והדרמטיים של הימים ההם והופעה מרשימה של לואיס גנקו כנרודה, מרסדס מורן כאשתו וגאל גרסיה ברנאל כבלש, משלימים את הסיפור הייחודי הזה שהיה-לא היה.
כך או כך, מדוייק או מומצא, הקולנוע של לארין מצליח לשמר את הרוח, הזכרונות, הטמפרמנט והמוסיקה העוטפת הכל כדי להציע פיסה נוספת מהמהות הדרום אמריקאית כפי שהיא משתקפת באספקלריה של גיבוריה המיתולוגיים.
"נרודה" – 9 בסולם אורשר