זה לא קורה הרבה בהוליווד, בעולם בכלל ששני סרטים של שני בני זוג עומדים אחד מול השני בתחרות על פרס יוקרתי, הכי יוקרתי. ובדומה למקרה ב 2010 של קטרין ביגלו וג'יימס קאמרון באוסקר ה -82, זאת עם "מטען הכאב" וזה עם "אווטאר", כשהיא גורפת שישה פרסים והוא מסתפק בשלושה בלבד, כך עומדים היום בתחרות לקראת הטקס נוח באומבך עם "סיפור נישואין" שלו מול בת זוגו ושותפתו גרטה גרוויג עם "נשים קטנות" שלה. נכון ששניהם לא מועמדים כבמאים ורק הסרטים מייצגים אותם, ואת פרס התסריט יוכלו להביא שניהם הביתה כל אחד לחוד, משום שהוא מועמד על תסריט מקורי והיא על תסריט מעובד. ונכון שהם עדיין ביחד בניגוד לביגלו-קאמרון, אבל אני מניח שהמתח, לפחות האמנותי גובר במפגשים במטבח המשותף.
חייב להודות ש"נשים קטנות", ספרה הבוצע שנים של לואיזה מיי אלקוט לא היה מעולם על מדף בארון הספרים שלי. אני מהדור שגדל על "הלב" של הסופר האיטלקי דה אמיציס (שסיפור אחד קטן ממנו הפך שנים מאוחר יותר להיות הסאגה הטלוויזיונית הרטובה מדמעות), ודיאטת סדרת הספרים של "חסמבה", כשעדיין התעצבה ונכתבה וספרי אניד בלייטון עם "החמישיה הסודית" ו"השביעיה הסודית" והיצירות הנפלאות של אבנר כרמלי וסדרת "הספורטאים הצעירים" ו"בעט אלון, בעט", "המשחק הגורלי," ו"ישראל נגד מצריים". "נשים קטנות" היה ספר לבנות, טוב בשביל אחותי המבוגרת ממני שהעריצה עם מחברת מלאת תמונות את ריקי נלסון המתקתק בקרב עם אלביס פרסלי המחוספס. אז מה אם בסוף אלביס ניצח ?
אבל עם העובדות הרי אי אפשר להתווכח וספרה של אלקוט עיצב דמותן, חלומן, דמיונן ואופיין של דורות רבים של קוראות החל מסוף המאה ה -19 ועובדה הוא ממשיך להיות בסיס לעניין גם עד סוף העשור השני של המאה ה -21. ותראו – עד לאוסקר השנה שלח זרועות ארוכות והגיע. כנראה שיש בו משהו שיכול להתחבר עם קהל גדול כל כך ומה שכנראה משמעותי יותר – להשתנות ולשנות הדגשים ומשמעויות עם השנים.
הקולנוע והטלוויזיה הציעו כבר כמה וכמה פעמים את גרסותיהם כעיבודים לספר ומעניין להשקיף גם דרכם על ההתפתחות החברתית ועל השינויים בעולם המושגים המתרחב מאז 1868 ועד היום במגוון רחב של נושאים – החל, למשל ממעמדה של האשה ומקומה בחברה ועד אופנות של משחק והתפתחותה של שפת הקולנוע. התשובה של גרוויג מעמידה תשובות לעולם המודרני של ימים אלה באופן מרתק וחד משמעי שהופך את הטקסטים הללו, בני למעלה ממאה וחמישים שנים לסיפור אקטואלי ובר התייחסות וחשיבות גם היום.
קודם כל האנרגיות. "נשים קטנות" של 2019 הוא סרט מתפרץ, חסר מנוחה שאינו שוקט לרגע על יסודות המלודרמה עליהן הוא מושתת. גרוויג והמצלמה שלה מתרוצצת כל הזמן סביב הגיבורות היפיפיות שלה, גם בתוך בועות הזמן אותן היא נופחת לפנינו וגם במעברים החדים בניהן. זהו סרט שמתנייד בין העבר להווה, כשלכל אחת מתקופות הסיפור יש כמה רבדים והתנועה העיקשת הזאת מטלטלת אותנו כל הזמן, לא נותנת לנו מנוחה או אפשרות להרפות לרגע. עריכה שכזאת, אופן סיפור שבנוי פיסות פיסות הדורשות מאמץ וריכוז כדי לצרפן לאחדות עלילתית הופכות את הצופה לחלק מהבניה של הנראטיב, לחלק מהתהליך הקולנועי, וזאת מחויבות מחמיאה, לא קלה אבל מעוררת כבוד ויוצרת אמפטיה אוטומטית.
התצורה הזאת של סיפור מציעה גם מבט אירוני ומתוחכם על ההתרחשויות הביוגרפית, יכולת לבדוק את עולם התקוות של הילדות אל מול ההגשמה שלו, או חוסר ההגשמה שלו בחייהן הבוגרים. איך פגשו האידאלים והיכולות של כל אחת מהן את המציאות שהתוותה את גורלן. וכאן מצליחה גרוויג להציע פתרון נפלא שמעקר את הסכנה בנפילה לבור של סנטימנטליות מסוכנת ומצליחה, מעשה כשפים קטן לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה.
הבסיס האוטוביוגרפי של "נשים קטנות" שניטל מחייה של אלקוט מוכר וברור עוד משלבי הכתיבה של הספר ודרך כל עיבודיו הרבים למדיה השונות. אולם בגרסה זאת של גרוויג היסוד מודגש הרבה יותר גם משום האופי הרפלקסיבי שלו. הסיפור ותהליך הכתיבה שלו ברורים ומודגשים כאן הרבה יותר מבכל עיבוד אחר ומקומה של ג'ו כאחת הדמויות מחד והמספרת המתארת את מהלכי העלילה הוא חלק ממהותו של הסיפור. המחויבות שלה למשפחתה אינה נופלת מהמחויבות שלה לכתיבה שלה, גם כנערה צעירה שמשרבטת סיפורים וגם כסופרת המנציחה את חיי משפחתה וחייה היא.
סיפורן של ארבע האחיות לבית מארץ', אמא המטפלת בהן בהעדר אבא הכומר בצבא הצפון במלחמת האזרחים, הדודה העשירה, השכן האמיד ונכדו המצודד, הפרופסור הצרפתי המאוהב, המוציא לאור של הספר, נע בין העיירה הקטנה קונקורד במסצ'וסטס לניו יורק עם קפיצה קטנה לצרפת. פלחי הזמן צפים בין ימי הילדות של הבנות לבין אחרית דבר עם פרסומו של ספרה הראשון של ג'ו. הבנות – מג הבכורה, השחקנית שבחבורה שחולמת על משפחה ובעל שיתמוך בה, ג'ו משוחררת הנפש, שאינה מוכנה להקשר לחגורת מכנסיו של שום גבר והכתיבה היא משאת נפשה היחידה, בת' העדינה וחובבת המוסיקה שפורטת היטב על פסנתר ואיימי הצעירה המפונקת שחולמת להיות ציירת, חתולונת שיודעת איך להתפנק.
הסיפור שיש בו מידה מזוגה של פמיניזם מואר, מעביר אותנו באופן לא כרונולוגי דרך הרגעים המכוננים של הבנות, הבונים את יחסיהן זאת לזאת ולתוך האהבה וההקרבה ההדדיות בחסות האם הקורנת הומניות ואל ההפכפכות של החיים שמציעים שמחה ואושר לצד אכזבות וכאבים. ואהבות, כמובן, ממומשות וכאלה שישאירו צלקות לעולם.
חלק נכבד מההצלחה של הסרט קשור לבחירות של גרוויג והמלהקות שלה באשר לאיוש התפקידים. כמה משחקניות והשחקנים כאן ממשיכים בעבודה משותפת עם גרוויג מפעילות משותפת גם בעבר. סירשה רונן היא ג'ו, המספרת, המחזיקה על כתפיה ועם פניה רבות ההבעה את חלקו הארי של הסרט. אמה ווטסון היא מג האחראית והבוגרת, פלורנס פיו היא איימי המתבגרת נפלא לאורכו של הסרט והופכת מברווזונת מצומררת לברבורה בוגרת ומרשימה. אליזה סקנלן היא בת, התפקיד הפחות מרכזי בסרט. לאורה דרן היא אמא מארמי החסידה השומרת על גוזליה. טימותי שלאמה היפיוף הוא לורי לורנס המאוהב בג'ו אך לא יכול להשיג אותה ולואי גארל הוא הפרופסור פרידריך בר. מריל סטריפ, גדולה מהחיים כרגיל היא הדודה מארץ' , בוב אודנקירק הוא האב המופיע בחלק האחרון של הסרט ואת השכן הזקן והעשיר מגלם כריס קופר, אגב, הדמות הכי לא ברורה בסרט.
"נשים קטנות" הוא סרט תקופתי שמצליח להתגבר על מגבלות הז'אנר שלו ועל שחזור התקופתי ולהציע טיפול רענן בעיקר בשל המסגרת העדכנית שגרוויג תוחמת אותו בה בהצלחה רבה. זה בהחלט מרשים, השאלה רק אם זה גם מרגש, לפחות כמו סרטה הקודם "לידי בירד" ? כך או כך, שוב מצליחה הבמאית הצעירה, רק 37 וכוכב עולה כבר אחרי שלושה סרטים להוכיח ששום כיפת זכוכית מכל סוג שהוא לא יכולה לעצור כשרון מתפרץ. וכמו ג'ו של הספר והסרט, היא כבר אשה גדולה.
"נשים קטנות" – 8 פלוס בסולם אורשר
Little Women