במסגרת של הקולנוע הישראלי החדש והפלורליסטי בשנים האחרונות אנו פוגשים פנים רבות ומגוונות של החברה שלנו. הנה סרט המפנה מבט לחברה הבדווית, סרט יפיפה, אמיץ וחשוב על מאבקן של נשים לשינוי מעמדן אל מול חוקי השבט הנוקשים. פנינה קולנועית של במאית צעירה עם עיין טובה, נפש גדולה ויכולת מרשימה. 9 בסולם אורשר.
זה יהיה אירוני אם "סופת חול" יזכה בפרס ה"אופיר" כסרט הישראלי הטוב של השנה – ואני מאחל לו את הרגעים המאושרים הללו, כמו לעוד שלושה מתוך חמשת הסרטים האחרים המתמודדים על הפרס, ויסע לייצג את ישראל בקטגורית הסרט הזה של ה"אוסקר" האמריקאי. זה יהיה אירוני יותר אם הוא יצליח להשתחל לחמישיה הסופית של הסרטים המתמודדים בהוליווד ועוד יותר אם יזכה, לראשונה באוסקר. סרט על החיים בפזורה הבדווית כבכיר הסרטים הישראלים באוסקר מעולם…
אם זה יקרה זאת תהיה גם התשובה של הקולנוע למדיניות המקומית אל מול המגזר הבדווי על בעיותיו, מדיניות פוליטית של הזנחה, של קיפוח רב שנים, של דחיקה ודחיה מהחברה הישראלית. ודוקא סיפורו של מגזר זה ייצג אותנו בעולם…
עילית זקצר בסרט ארוך ראשון שלה הניחה על כתפיה משא כבד של אחריות חברתית וציבורית, בודאי גם אמנותית ויצאה מהמסע הקולנועי שלה כשידה על העליונה. "סופת חול" היא יצירה שלמה, בוגרת, מרתקת, תפורה היטב שמצליחה לשנע למודעתנו כמה מנושאים הקיומיים עליהם היא מדברת ואותם היא מניחה אל פתחינו, כבני אדם וכחברה. שניים מהם בולטים מיד – המעגל הפנימי העוסק בהוויה ובחוקי השבט הבדווי ועכבותיו והשני רחב ואוניברסאלי יותר עוסק במקומה של האשה בחברה, בודאי חברה סגורה על חוקיה הנוקשים. זקצר מצליחה להשיק את המעגל הראשון בשני כאשר השינוי בפרספקטיבה שלה בשני הנושאים לא מפריע כלל לטיפול בשניהם.
זקצר מצטרפת כאן לשורה מתארכת והולכת של במאיות נשים שמגיעות לקולנוע הישראלי עם מטען אישי אותו הן מנסות לפרוק על המסך. נשים המביאות את עולמן ופורסות אותו, מנקודת המבט הייחודית, האישית, הנשית, הפוליטית, החברתית , הרגשית והאסוציאטיבית השונה, כמובן מהמבט האחר בסרטי במאים גברים. זהו עולם של פרושים אינטמיים שונים של הסביבה, של צרכים אחרים, של תחושות, הכרויות, ז'סטות, הערות שוליים, הבנת הסביבה והדרישות ממנה. כבמאית אישה, זקצר שוחה כאן במיים מוכרים ומצליחה להציג את הגיבורות של הסרט באופן השלם והעמוק ביותר. על כל הרבדים של תפיסת עולמן כנשים המבקשות את המקום שלהם בחברה בה הן חיות. ואולי גם יותר – לשפר את המעמד ולהתקרב אל תפיסות החיים המערביות, המודרניות יותר בתוך השבט הבדווי ונוהגיו.
כאשה בעלת הכרה חברתית, הומנית וג'נדרית זקצר בונה את הדמויות שלה בדמותה זאת על פי הדי.נ.איי שבו היא מאמינה צריכות נשים לנהוג בעולם מודרני ואיליו לשאוף. הגיבורות – גם האמא הבדווית וגם בתה הבוגרת מנסות לעמוד על זכויותיהן האוניברסאליות אל מול התנהלותו של האב שדורש, לעיתים גם בסוג של אלימות את מקומו בסביבה הפטריארכאלית לכאורה של השבט הבדווי. האם לא מוכנה לקבל בהכנעה את חתונתו של בעלה עם אשה נוספת צעירה שתתפוס את מקומה והבת לא מוכנה לקבל, לפחות בתחילת המאבק, את הדרישה של אותו אב להשיאה למי שאינה מכירה ואינה אוהבת.
הקושי העיקרי של זקצר הוא במעגל השני של ההתיחסות – בחדירה אמינה לחברה שהיא בעצם זרה לה, החברה השבטית שהיא מביטה בה מבחוץ. בעוד שכל הבמאיות (וגם הבמאים) של הקולנוע הישראלי של השנים האחרונות, בעיקר בסרטי הביכורים שלהם מביאים את סיפור חייהם, נסיונם וסביבתם הטבעית, פלורליסטית ככל שתהה, זקצר מספרת סיפור של אחרים. נכון שעל פי הכרוניקות העוטפות את הסרט היא שהתה כאן כבר זמן רב ויכולה לעקוב אחרי הדמויות כמעט בגוף ראשון, אך זאת אינה הכרות אינטימית מינקות ומחוסר ברירה. אבל בעצם ההסתמכות שלה על האמירה הרחבה יותר, האוניברסאלית ושימוש בסיפור המקומי בעיקר כנקודת משען היא פותרת את הבעיה. מה גם שהיא ניחנה בעיין מצויינת וברגישות מתאימה לא לזייף גם במישור הזה, לפחות במידת יכולתנו הצופים ה"חיצוניים" כמוה להעיד על הטיפול.
זהו סיפור של מרובע נשי שונה צלעות והגבר שבמרכזו, ובעצם סיפור הרצון לפרוץ מוסכמות של נשים בחברה טוטליטארית שנמצאת, אולי על סיפו של שינוי. ליילה, סטודנטית צעירה הגדלה בכפר קטן בנגב מנסה לבדוק את גבולות האפשר ביחסים עם העולם החיצון. היא לומדת לנהוג בטנדר של אביה (עד גבולות המחנה), היא מנסה לבנות יחסים בסתר עם סטודנט אחר הלומד איתה, ומורחקת ממנו ע"י אביה שכופה עליה נישואין בתוך השבט עם גבר לא רצוי. היא עוזרת בטיפול באחותה הקטנה ממנה ונאבקת מול אמה כדי להרחיב את גבולות הגזרה של האפשר במסגרת חוקי השבט. ג'לילה היא האם שחורקת שן ומנסה להתמרד אף היא אל מול בואה של כלתו הצעירה של בעלה המצטרפת לחיים המשפחתיים בתנאי מגורים משופרים הרבה יותר. האב, סולימן בונה לה ביית במקום אחר בחצר המשפחה שיש בו הרבה יותר אפשרויות של נוחות, ומשאיר את אשתו הראשונה וארבעת ילדיו לתנאים קשים יותר. שתי צלעות נוספות למחומש האנושי הזה – הסבתא, אמה של ג'לילה הדבקה במנהגים של השבט אל מול נסיונות האמנציפציה של הדור הצעיר והאחות הקטנה שאולי בה תגולם האופציה לשינוי. בבסיס הסרט מתנגנת התקווה של שתי הנשים – הבת ואמה, ליילה וג'לילה שהן יהיו הדור האחרון של מי שמשלם את מחיר המרד לקראת החופש שחייב להגיע.
מעבר לעיצוב הרגיש והאמין של הדמויות – גם בבניה וגם בביצוע, זקצר מצליחה לנטוע את הסרט שלה בישימון המצולם היטב ע"י שי פלג, של הנגב. ריק המדגיש היטב את הדרמה המתלהטת במרכז. בעיין פקוחה ממעטת זקצר לדחוס לסיפור פולקלור צבעוני מידי על חיי הבדווים ושומטת כך את האפיל המתחנף, התיירותי לטובת הטיעונים החברתיים החשובים באמת וכך מחזקת אותו. סרט יפיפה, אמיץ, מרתק וחשוב שמציע מבט בגובה העיניים – הפמיניסטיות והאנושיות לפחות על מגזר שאנו נוטים להתעלם ממנו. ואולי גם על החברה הישראלית כולה.
"סופת חול" – 9 בסולם אורשר.