זה די עצוב, בסיכומו של סרט קולנוע שנאמר עליו שהדבר היחיד שיש בו זה שאין לכוכבת שלו מבטא זר.
יש הרבה דרכים להרוג. אפשר ביריה, בתליה, בחנק, אפשר באמצעות רעל ואפשר גם, בממון רב באמצעות עיבוד לקולנוע. נטלי פורטמן בחרה באפשרות הזאת כשהיא מנסה להפוך את ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" לסרט קולנוע.
עמוס עוז חוזר ברומן האוטוביוגרפי שלו לימי ילדותו בירושלים של המנדט הבריטי, לימים של טרום מדינה וימים ראשונים של עצמאות כשהוא משרטט את קווי המתאר של משפחה גרעינית, אבא ואם וילד שחיה ליד מאורעות היסטוריים ודמויות שעיצבו את התרבות והפוליטיקה הארץ ישראלית. דרך עיני הילד וזיכרונותיו, המנוסחים היטב בלשון של סופר נפלא ומפרספקטיבה של עשרות שנים ועושר של התבוננות וניסיון חיים, הוא מספר על העולם שבתוכו עיצב את אישיותו כסופר וממנו ברח כשיכול היה להוויה שונה לחלוטין.
פורטמן מחליטה לדלל ולדלות מהמכלול רק פרט אחד – כנראה מסיבות של יכולת מלודרמטית מוגבלת, והופכת את הסיפור למקרה פרטי של משפחה, מנותקת מהסביבה וללא קשרים שהם למקום. רק העבר משחק תפקיד, בעיקר בהתפתחות טירופה של האם. וכך נפגעת היריעה של הסרט ונשארת כקובץ של חורים עלילתיים המשורטטים ביכולת דלה של כשרון קולנועי.
מעבר של יצירה אמנותית ממדיום אחד למשנהו, וגם בתרגום בתוך המדיום עצמו דורש פירוק היצירה מהשפה המקורית ובנייתה מחדש בשפה החדשה. אבל פורטמן נמצאת מול עוז בעמדת נחיתות ברורה ולכן היא נכנעת מלכתחילה, אפריורי והופכת את סרטה לחלון ראווה מפוקפק לטקסטים שלו, למילים שנטבעו היטב בפורמט המקורי. היא משתמשת בקולו של מספר, כאן זה מוני מושונוב המקריא חלקים מהספר, מחבר בין הסצנות ומפרש אותן. בחלקים אחרים של הסיפור- סרט היא מציעה דוגמאות ויזואליות לסיפורים ולתיאורים הספרותיים בסגנון הקולנוע האירופאי הכמו אמנותי. היא מנסה לשחזר מציאות – גם את הפרקים הביוגרפים וגם את האגדות הדמיוניות ועושה את זה באופן הוולגארי ביותר, הפשטני ביותר, הנלעג ביותר בסגנון של קולנוע שלא קיים כבר היום. בודאי שלא בהוליווד משם היא באה.
התחושה היא של סרט ילדים ישראלי משנות השישים המנסה לשחק בשחזור היסטורי , השנים שבהם התסריטים היו כבדי פה, המשחק תיאטראלי והבימוי חסר מעוף. הרבה שתיקות, הרבה פילטרים המעוותים צבע, והרבה דוגמאות של רגעים המתוארים בסרט כאילוסטרציות מיותרות המעכבות את ההתקדמות במקום לקדם אותה.
בסביבה אימפוטנטית כזאת אי אפשר לדבר על משחק אמין והדמויות מקרטון מקבלות צביון מגוחך, נפוח וחסר רגש. פורטמן עצמה בתפקיד פניה, אימו של המספר אינה מחליפה הבעה כל הסרט ונראה כסובלת מכאב בטן כרוני. לגלעד כהנה כאביו יש קול עמוק ומלטף אבל הוא אינו שחקן והדמות על המסך דוחה ומרוחקת. הילד אמיר טסלר הוא פנומן ביולוגי שאינו משתנה במשך חמש שנים ושאר הדמויות נכנסות ויוצאות כל כך אפיזודי שחבל אפילו לציין בשמן.
הסרט, אגב, זכה לתמיכה אדירה מצד שלוש קרנות לפחות, קרן רבינוביץ', קרן גשר והמיזם לקולנוע בירושלים, מאות אלפי דולארים מכל אחת וזאת כנראה עוד לפני שהוגש תסריט. כי אם זה קרה אח"כ – לא מבין באיזו קלות וחוצפה מבזבזים כך כסף ציבורי רק בגלל התבטלות לסלבריטאים, הוליוודים ככל שיהיו.
"סיפור על אהבה וחושך" – 6 מינוס בסולם אורשר.
ובכ זאת טריילר: