"ספקטר" – "סקייפול" חלק שני

לפחות אל מול האקורדים האחרונים של המוטציה הבונדית על פי דניאל קרייג, זה נראה ונשמע ממש כמו "קלוז'ר", סגירה של מעגל וסוף עידן. למרות הקולות החד משמעיים שהוא משמיע בעת האחרונה ולמרות התכונה המתרגשת לבחירה של בונד חדש (אולי שחור ?) "ספקטר" (או "סקייפול – החלק השני", אם תרצו, מה יש – מה שמותר לסדרות אחרות בקולנוע "ממלחמת הכוכבים", "הארי פוטר", "דמדומים", או "משחקי הרעב" מותר גם לסדרה הארוכה ביותר של הרפתקאות 007) זה הזמן והמקום להגיד לבעלי הזכויות – די. מיצינו. היה טוב, נהנינו, בייחוד בשני הסרטים האחרונים, יש זכרונות, יש מקום בהסטוריה של הקולנוע ועכשיו מספיק.

אבל דרך מפיקים הוליוודיים ב"פרנצ'ייז" מי ידע ואולי הסוף הזה יהיה התחלה חדשה ואנחנו נצטרך לאכול את הכובע. השאלה היא כמה עוד אפשר למתוח שמיכה שנמתחה דייה, נקרעה לעיתים, טולטלה כובסה ונארזה מחדש ונמכרה כך לעולם במעטה של יחסי ציבור ורעש תקשורתי הלום מליונים.

"ספקטר" הוא המשך ישיר ל"סקייפול" וסיום נאות, מכובד, מעניין ודרוש לסדרה כולה. כמו החלק הראשון בדואפילם זה גם כאן נמצא מרכיבים שמעלים את הסדרה כולה כיתה, לדרגה של קולנוע שהוא לא רק נוצץ, אלא גם אנושי ונוגע ללב ולכן גם מעורר סמפטיה. כיחידה אחת, אינני יודע אם  שני הפרקים האחרונים הללו  מציעים את הסרט הטוב ביותר בסדרה הקולנועית הנמשכת זה 50 שנה, אבל הם בודאי הסרטים הכי מודעים לעצמם ולקולנוע, המחלצים את השורשים החבויים מהם ינקה הסדרה ועצבה את דמותו של המרגל האולטימטיבי ומוציאים אותם לאור. והיסודות הללו מאירים באור קודר, אמין ואנושי הרבה יותר את הדמות שאהבנו להשתכשך בזוהרה המזוייף.

כשיצא "סקייפול" למסכים כתבתי על הסרט שאין שחקן מכל אלה שגילמו את בונד המיטיב להתאים כל כך לדמות הזאת, הזועפת תמיד, האנרגטית וחסרת המנוח המחפשת את אותם שורשים שנחשפים כאן לראשונה כדניאל קרייג. אם תרצו – הבונד הפסיכולוגיסטי הראשון, אם תרצו המעניין ביותר. כניסתו של קרייג לעולמו של בונד, ציינה שלב חדש ביחסים שבין 007 לסביבתו, כנראה על פי דרישת המפיקים שחיפשו, בהעדר המקור המחייב של האב המייסד איאן פלמינג,  נתיב אחר לעלילותיו של גיבור העל שלהם.

ואכן, דרך ארוכה עשה בונד מאז "דר נו" של שון קונורי וטרנס יאנג ועד "סקייפול" ו"ספקטר" של דניאל קרייג וסאם מנדס. ארבעה וחצי שחקנים גילמו את דמותו, כל אחד מהם נשא אותו לאיפיון שונה שהיה מתאים יותר לאקסטרווגנזה הפירוטכנית שהיתה בה תחרות עזה יותר מסרט לסרט, מאשר לסדרות פעולה בומבסטיות אחרות. הדגש עד עכשיו היה חזק יותר, נועז יותר, מרעיש יותר, יקר יותר, מהודר יותר, תזזיתי יותר. אנושי ואישי פחות. כוח ההמצאה התגעש מסרט לסרט בסצנות פעולה בלתי הגיוניות יותר ויותר, בפעלולים שגלשו מעל היכולת האנושית וקראו לעזרה את יכולותיו של המחשב, במאבק שבין בונד ליריביו, בין כוח המשיכה לכוח ההגיון.

הבמאים שנשכרו היו ברובם בזבזני ממון – כאלה שהוציאו בלי ניד עפעף מליונים רבים של דולארים על תפאורות מפוארות ואקזוטיות ואפקטים מיוחדים לטובת קהל שנהר בהמוניו לאירועים גלדיאטורים טבולים בעושר השמור רק ליחידי סגולה. במחיר כרטיס יכולים היו, לפחות לשעה וחצי וקצת יותר, להיות בעצמם תיירי עולם במקומות שלא רק שלא היה להם סיכוי להגיע אליהם, לעיתים הם אפילו לא שמעו על קיומם.

מנדס שם לכל אלה סוף והמפיקים ששכרו אותו למשימה ידעו היטב מה באמתחתו. המארז של שני הסרטים הוא בעצם סיכום עבודתו הקולנועית המעניינת מאוד כשלעצמה. זהו סיכום הדברים שנתגלו ב"אמריקן ביוטי", "חלון פנורמי", "ג'ארהד" ו"לצאת לדרך" שלו בכל הנוגע לקשרים המתסכלים, הבלתי מספקים של אדם לסביבתו הפיסית והאנושית והיכולת שלו לתפקד במצבים משתנים ובקשר למקומו ומוצאו, וגם בקרבות הירושה חסרי הרחמים ובמאבק בין דורי כפי שניהלו הדמויות ב"הדרך לפרדישן".

מנדס הוא במאי רציני מספיק בשביל ללכת הרבה יותר עמוק ורחוק גם בשרטוט דמותו של בונד החדש וגם ביחסים שלו לקולנוע. גם מבט חטוף בסרט יכול להמציא קישורים הרבה יותר משמעותיים של הסרט עם תולדות הסדרה, עם הכרות וכבוד לקולנוע המתח והפעולה האמריקאי והיצ'קוק נביאו. מי שזוכר את סרטי הסדרה יוכל לזהות ציטוטים ברורים לסרטים כמו "מרוסיה באהבה" (סצנת הרכבת ומשחק השחמט), "גולדפינגר" (סצנת העינויים וכמובן חזרתו של האוסטין מרטין), "חייה ותן למות" (המטוס ללא הכנפיים והדמות עם השלד), "כדור הרעם" (מפגש סוכנות הרשע), "לעינך בלבד", "מונרייקר", "גולדן איי" (סצנות המסוק) והמון פעמים של אקשן בשלג, של האקדח והוודקה מרטיני המנוער, לא מעורבב בין השאר.

גם היצ'קוק בא לביקור והנוכחות שלו נמצאת כמעט בכל סצנה וסצנה ומגיעה לשיאה בכמה רגעים  קאנונים מתוך "מזימות בין לאומיות" למשל. הנסיעה ברכבת והיחסים המתפתחים בין בונד לד"ר סוואן היפה ואחריה הציפיה במדבר לטרמפ למבצרו של בלומפלד-אוברהאוזר. אבל יותר משחזור הרגעים הללו, כולל אזכור גם ל"ציפורים", תלויה כאן הבחירה ההיצ'קוקית שמציעה את הייתרון של המתח על האימה והבהלה, את האפקטיביות של ההתקרבות הפסיכולוגית על פני אפקטים דיגיטאלים רעשניים בהתערבות המחשב, מרשימים ככל שיהיו.

המוטיבציה המלווה את בונד של מנדס-קרייג היא אנושית ומעורבת, גורלו של בונד ב "ספקטר", כמו ב "סקייפול" ומה שהוא מייצג הם חלק מהמטרות המוצהרות של היריבים ולכן כאן הכל אישי. היחסים הבין דוריים, הקשר עם האבות, עם האמא הגדולה שאיננה וצריך לנקום את נקמתה, מיתוס קיין והבל, כל אלה מעבים את העלילה ומרימים אותה מסרט אקשן, מפואר ככל שיהיה שמטרת גיבורו היא "להציל את העולם". כאן בונד צריך "להציל את העולם שלו" והמעורבות הזאת עושה את כל ההבדל. זה וסופו הלא שיגרתי של הסרט שמציע דרך חדשה לסוכן החשאי 007.

כדי להמנע מספוילרים רק נסביר כי כאן ממשיך בונד לחפש את אלה שחיסלו את "M"  שלו והרסו את בניין 6MI בלונדון, ופוגש כמה דמויות שיש להן חלק עם עברו, וכאלה שיהיה להן חלק בעתידו. הנושא של כוחו ההרסני של ריכוז האינפורמציה בידיים חשקניות ומותה של הפרטיות עולה גם הוא, המציאות של טרור נוכחת כאן לא מעט ושאלת תקפותה של הדמוקרטיה חודרת גם הנה.

מנדס והצלם שלו כאן, הויט ואן הויטמה מציעים מציאות אפלה, ממש כמו תת המודע של הגיבור שמצליחה לשעבד גם את האתרים הנוצצים ביותר לסביבה שמגלה טפח ומסתירה טפחיים. מוניקה בלוצ'י מפציעה לזמן קצר כדי להוכיח שיופי נשי יכול לקבל תוקף גם מעל גיל 50 ולאה סדו המרנינה מחזיקה לבונד כעזר שכנגד. כריס וואלץ ממשיך באותם שטיקים מוכרים, שחקן של מניירה אחת בנתיים, נעמי האריס היא מוניפיני אפקטיבית יותר, רייף פיינס מבכיין את דמותו של "M" החדש ובן ווישו הצעיר נכנס היטב לנעליו של "Q".

"ספקטר" הוא הרבה יותר מאשר הסצנה הראשונה, המרשימה שלו המתרחשת כולה במקסיקו סיטי. הוא סרט פעולה רווי נוסטלגיה לשנות ה 60, 70 , לימים ראשונים ורעננים של הסדרה שהפכה לאגדה, ונדמה לי שפלמינג קשישא, שלא הכיר את ההמשכים הרבים בעלילות שהוצמדו ליצירה שלו, היה מאשר את הפרוייקט.

"ספקטר",  8 + בסולם אורשר.

 

 

 

 

רוצה לשתף ?