את ההודעה על מותה של אימי קיבלתי כמה שניות לפני תחילתו של סרט בהקרנת הבוקר של פסטיבל קאן. זה היה היום האחרון של האירוע הקולנועי הזה ואני בהחלט לא זוכר, ולעולם גם לא אנסה לברר, מה היה שמו של אותו סרט. העיתונאים שישבו לצידי בודאי תהו, מה חושב לעצמו האידיוט הזה שקם והסתלק מהאולם הענקי רק כשהחשיך, עוד לפני הכותרות, מטריד אותם בכיסאותיהם במורד השורה, אבל כבר לא אנסה לבדוק.
אמא מתה לבד. אני הייתי בצד השני של הים, אחותי היתה מאושפזת בבית חולים אחרי ניתוח מסובך ואיש מהמשפחה לא היה עם האישה האהובה, בת 94, ברגעיה האחרונים. כפולניה גזעית היא באמת היתה שם לבד, בחושך, באחד משני הרגעים המשמעותיים ביותר של חייה. אין יום שבו אני לא מנסה להחזיר המחוגים אחור, לשנות את מהלך הדברים, להיות שם ולהחזיק את היד הדקה, הקלה כנוצה שלה בפעם האחרונה. "עד קצה הזריחה" הציע לי את האפשרות הזאת ולו לשעה אחת בלבד.
לסילבן ביגלאייזן הבלגי היתה הזדמנות להיות ליד אמו בימיה האחרונים והוא מנצל הזדמנות זאת במלא התעוזה של יוצר תעודי עם התחייבות אנושית ומקצועית. ואת רגעי המפגשים הללו, "בדמדומי חיים" (אגב, השם המקורי והמתאים יותר לסרט) הוא מניח בפנינו בשורה של מפגשים הנערכים בדירתה, בחדר השינה שלה, במיטה ממנה לא תצא כבר לשום מקום.
ביגלאייזן עושה מעשה אלכימאי כמעט כשהוא הופך את המיקרו המשפחתי הזה למקרו אנושי חובק עולם ומרטיבו. כן, לא מכיר מי שראה את הסרט ולא מחה דמעה, אחת או אלף, אל מול מערכת היחסים היקרה מפז שנפרשת לפנינו. האם כבר נגעה במוות ונספרו לה ע"י הרופאים רק כמה ימי חיים, אבל הבן לא ויתר ובטיפול אינטנסיבי החזיר אותה לחיים, ועכשיו, בעת צילומי הסרט הם סופרים כבר כמה חודשים נוספים ביחד. וזאת ההזדמנות גם לקחת מצלמה, ובהסכמה לתעד את קוי המתאר של אהבה אמיתית, שאינה תלויה בכלום – של בן לאמו, אבל יותר מזה – של האם לבנה.
האם, עטופה רוב הזמן בסדיני המיטה שלה, הלבנים, כמו בתכריכים כשרק ראשה וידיה מבצבצים מהם ופניה האקספרסיביות, חרושות הקמטים מחליפות הבעות, מצחוק בפה מלא למבט עייף, מטושטש, בוהה, ובעיניים עצומות מעייפות. עיניים, שלעיתים הן נוצצות בקריצה ממזרית ובחיות שלא מוכנה להכנע לצפוי מכל ולעיתים הן שקועות עמוק עמוק בעולם פנימי סגור ומנותק. ידיים, גרומות, דקות, כמעט שקופות המחפשות מגע עם ידיו של הבן. והקול, הצרוד, החורק מעישון סיגריות, מנהג שעדיין נמשך.
ביגלאייזן עצמו מגיע כדי להיות עם אימו, לאתגר, לבדר, להחזיר אהבה על אהבתה. החיים בעת סגירת מעגל – אמא מקדישה את השנים הראשונות להיות עם הבן הרך שלה, די חסר אונים והבן מקדיש החודשים האחרונים בחייה כדי להחזיר חוב מוסרי ואנושי זה. הוא מביא אור לרגעים המשותפים והאור הזה הוא סם של חיים לאשה הזקנה. הוא שר לה ברל, הוא שר לה משיריו הוא, מבשל מרק, שורף תפוחי אדמה במטבח, הוא צוחק איתה, סונט בה בעדינות, מנסה לחשוף את תוכה. להבין את הרגעים האחרונים בחייו של אדם. והאם – היא לא מוותרת. היא נלחמת על הכל, עד אין סוף וכאילו אין סוף.
"עד קצה הזריחה" הוא נסיון, מרגש מאוד, עינייני מאוד להביט על החיים מנקודת המבט של מי שעומד על סיפם, מי שנגע במוות ויודע שעדיין לא הגיע הזמן, אבל זה קרוב. עדות שאלמלא האנושיות הרוויה בה היתה יכולה להיות מצמררת והיא לא. זהו מפתח מאסטר לחוויות אישיות של כל צופה וצופה שיש לו חשבון פתוח (או כבר סגור) עם ההורים שלו, אופציה לפתוח מחדש את הדלת הפרטית ולהכנס ולבדוק מה יש ומה שנשאר.
בניגוד לסרט היפאני הניפלא של איממורה "הבלדה של נראיאמה"(חפשו ב 1983), שבו הבן מעלה את אמו הזקנה אל ראש ההר להשאירה למותה על פי דרישתה והציווי החברתי-כלכלי-קיומי האכזר, והוא בוכה כל הדרך, כאן מנסה הבן לשמור ולשמר את הרגעים האחרונים כמי שאינו מוכן להרפות. סביבה אחרת ומנהגים אחרים.
"עד קצה הזריחה" הוא סרט בלתי נשכח. הוא עוד אחת הסיבות להיות הקולנוע המשמר, מסנטז ומפיץ את הרגעים הייחודיים ליצירה של חוויה משותפת שיכולה להיות כל כך אישית. זאת אולי האמא של סילבן בייגלאייזן, מבלגיה, אבל זאת גם האמא שלנו ואמא, כידוע, יש רק אחת.
"עד קצה הזריחה" – 9 פלוס בסולם אורשר