הקולנוע האירופאי, יש יאמרו הצדקני, היה מעולם רגיש מאוד לנושאים חברתיים ותקע את עדשותיו עמוק בקרביים של הדוויים והצרות של החיים. בהעדר הצורך לנפק את ה"האפי אנד", הסוף הטוב מן המכונה, הליך קפיטליסטי מובהק, הצטרפו היוצרים ביבשת הישנה למהלך שמטרתו הנפת השטיח מעל השקר המוסכם שביצירת יקום מקביל, טוב ויפה יותר שהונח כמו התפוח מעץ הדעת ע"י הנחשים של הוליווד.
הסיפורים של בני מעמד הפועלים שהקושי הכלכלי חורץ את חייהם מעולם לא סופרו טוב יותר מאשר בסרטים של טוני ריצ'ארדסון, לינזי אנדרסון וקארל רייז, מייק לי וקן לאוץ' האנגלים, האחים דארדן הבלגים, לא מעט מהבמאים האיטלקיים – החל מהנאו-ריאליסטים ורוסליני בראשם ועד הבמאים הפוליטיים של היום גארונה וסורנטינו, גם לצרפתים לא חסר ולאחר הנפת מסך הברזל – גם הרומנים והרוסים מצטרפים לחגיגה.
זה המקום שינסה לעמוד, בדרך האפקטיבית ביותר שהוא יכול להציע אל מול משברי עולם אכזר והעוולות של הקפיטליזם החזירי המיוצא מאמריקה לעולם כולו והאופן שבו הוא שינה כבר את אורחות החיים באירופה השמרנית, לפחות באופן יחסי, לפחות מבחינה כלכלית. אירופה של הערבות ההדדית, של החברה המתחשבת, הסוציאלית, של החמלה האנושית נסוגה בפני מצעדו של הממון והעולם שכולו חברות ענק אנונימיות, והפרט נמק מתחת לסוליות העבות כבר לא יכול להשמיע קול.
"ערכו של אדם" – סרטו של הצרפתי סטפן בריזה בודק את הערכים המוסריים והכלכליים של האדם בחברה המערבית המודרנית ומעמת אותם זה מול זה לבחינה מעשית. כך הוא מצטרף לשורה מתארכת של סרטים העוסקי במשבר הכלכלי-אישי העובר על אירופה, סיפורים על בני המעמד הבינוני, שהיה להם הכל והכלכלה המודרנית שלחה אותם לכל הרוחות. זה יכול להיות סוכן נוסע שפוטר מעבודתו משום שמכר שעונים שכבר איש אינו חושק בהם, או עובדת במפעל שמעמידה את חבריה בפני דילמה מוסרית-פרקטית בבחירה בין קבלת בונוס או תמיכה במניעת פיטוריה והמשך עבודתה ("יומיים ולילה" עם מריון קוטיאר).
תיירי טוגורדו עבר כבר את גיל החמישים, הוא מובטל ומחפש עבודה כדי לקיים את משפחתו בכבוד יחסי. הוא נשוי, אב לילד מתבגר פגוע שיתוק מוחין ובחודשים הרבים האחרונים נטל חלק בסדנאות ללימוד מקצוע וחיפוש עיסוק חדש. אבל אלה, מגוונות ככל שהן אינן פותחות אפשרות אמיתית למציאת תעסוקה ומקום עבודה משום שאינן מקנות גם את הנסיון הנדרש מעובד בימים אלה. וכך הוא שולח תולדות חיים, עובר מראיון עבודה אחד למשניהו ולא מצליח לשבור את מעגל הקסם של האבטלה.
לאחר נסיונות רבים והרבה אכזבות הוא מתקבל לעבודה כאיש חברת שמירה בחנות גדולה, עבודה המעמתת אותו עם בני אדם המצויים במצב צבירה כלכלי ואנושי קשה ממנו, עכשיו, מנקודת מבט שונה מעט מתפתחת הדילמה, האם הוא יכול להיות חשוף לכל אלה. האם הוא יכול לעקוב ולהפליל את אלה שאין להם אוכל וגונבים כדי לפררנס את משפחותיהם הנזקקות.
בריזה מציע סרט המסתכל למציאות בגובה העיניים, כמעט בלי להתערב ובתמונות ארוכות המאפשרות התבוננות מעמיקה על מצבו של העובד חסר הזכויות והאפשרויות בחברה הקפיטליסטית של היום. הוא אינו מנסה להיות דידקטי במופגן, להחדיר בנו בכוח בעזרת הסיטואציה הנוגעת ללב את הפרוש שלו. אנחנו נצטרך לעשות זאת לבד לנוכח האירועים.
הוא מעמיד את המצלמה שלו, ואותנו הישר מול המציאות, באופן ישיר, בלי מניפולציות שהן, ללא פילטרים ומניח למצפון שלנו לעשות את מלאכתו. תיירי שלו הוא השתקפות הפרט המנסה לחצות בבטחה את הסמבטיון הנוכחי של החיים המודרניים, המותירים אותו חסר זהות ואל מול שאלות של אנושיות ומוסר מצד אחד וצורך להתקיים מצד שני. והוא צריך למצוא את דרך הביניים לקיום אנושי. גם אנחנו ?
וינסנט לינדון בתפקיד הראשי, הוא זכה ובצדק רב בעבור תפקיד זה בפרס המשחק בפסטיבל קאן האחרון, אידאלי לתפקיד. השחקן המשדר תערובת של אלימות ורוך, המשלב אנושיות וקשיחות מצליח לבנות, לאט ובסבלנות דמות שלמה ואמינה, מעורר אהדה וסימפטיה מהרגע הראשון בדרך שבה הוא מגלף את הניואנסים הקטנים הבונים מכלול משכנע כל כך. הפרוש שלו ושל בריזה לסיפורו של תיירי מצליח לגעת בנימים של נפש שיעוררו מודעות, ללא ספק למצב העגום של חברה המוציאה עצמה להורג, מודעות המתפתחת אולי רגע אחד מאוחר מידי…
"ערכו של אדם" – 9 בסולם אורשר