נתחיל במסקנה, השורה התחתונה, מה שנקרא. סרט חביב, פשוט ופשטני, שחקנים יפים, סביבה אקזוטית וסיפור שמחזיק בזנבה של הקומדיה הרומנטית למרות שאין בו הרבה צחוקים, אבל רומנטיקה מבעבעת בו בכמויות. בקיצור סרט שבנוי להתחבב על הקהל וכנראה, על פי הסימנים מארה"ב גם מצליח. לא היסטרי, אבל מספיק לכסות את ההשקעה (הצנועה יחסית, 30 מיליון דולאר) לפחות ארבע פעמיים. או בפרפרזה על מילותיו של אחד ממנהיגינו "לא יהיה הרבה כי אין הרבה".
ניסיתי לפתח, לעצמי, תאוריות על מה שקורה לז'אנרים וסרטים אמריקאים שיוצאים מהוליווד לחיים חדשים בעולם הרחב. מה קרה למערבונים כשנמהלו בספגטי באיטליה, מה קרה למחזמר כשנטעו אותו במזג האויר המונסוני של בוליווד ההודי ומה מתרחש כאן אל מול הגרסה המזרח אסיאנית של הקומדיה הרומנטית, נקרא לה, נגיד סינגאווד. אבל בדיקה מהירה ברשימת צוות ההפקה העלתה שמדובר בסך הכל בחברות אמריקאיות (SK גלובל שהיתה מעורבת בהפקתם של סרטים כמו "המדריך לחיים בכפר" של אולטמן, "הספר של הנרי", "מאניבול" עם בראד פיט ו"באש ובמים" של דיוויד מקנזי, ליד פעילות בארצות בדרום מזרח אסיה. Color Force, אולפן שאחראי בין השאר להפקת סדרת "משחקי הרעב") שמנסות לחייך אל הדרישה לתקינות פוליטית, אולי כתגובה על הצהרותיו ומדיניותו של טראמפ ולמצוא חן באמריקה. וזה כנראה תפס שם לא רע. עובדה הסרט עשה מספרים יפים של צופים בארה"ב, פחות משמעותית בטריטוריות אחרות.
אבל מה שרואים משם, כנראה רואים אחרת מכאן ובדיקה מעמיקה קצת יותר (הסרט החביב באמת לא שווה להקציב לו הרבה זמן איכות) מוכיחה שאולי אולי, ואני לא יודע אם בכוונה, יצא להם סרט שיש בו זלזול מה בקהל המידי – בני השבט האסייאני. ואולי גם נימה מעט מתנשאת של השבט הלבן שבא להביט וליהנות מההגזמה אפילו וולגריזציה מסויימת שבניסיון החיקוי המזרח אסיאני לתרבות המערבית המתבטאת בדרך שבו כביכול מפרשים אלה את האפשרויות הבלתי מוגבלות של הקפיטליזם האמריקאי.
"עשיר בהפתעה" ( במקור ""Crazy Rich Asians) מנפח עדי קיץ' את העולם המלאכותי, המקביל, ממילא של הקומדיה הרומנטית ההוליוודית הקלאסית, זאת שמשכה אל אולמות הקולנוע בעיקר בשנות השלושים הקשות את ההמונים שרעבו ללחם ברחובות הערים הגדולות של אמריקה. החיים בחוץ היו זבל, המשבר הכלכלי עדיין נותן את אותותיו, ניסיונות של רוזוולט לתיקון עם ה"ניו דיל" מגמגמים והמקום היחיד לחלום היה בקולנוע. ושם, על המסך הם היו גבריים יותר, הן היו יפות יותר, הסביבה הביאה את הניחוח העדין של אריסטוקרטיה כלכלית, אנשים שלא היה חסר להם דבר זולת, אולי אהבה. וגם זאת נחתה לפתחם, ממזרים בעלי מזל, אחרי לא יותר מידי נפתולים וקשיים. האפי אנד, אופיום להמונים. תמימות נאיבית.
אבל העולם השתנה, החיים חדרו גם אל בד הקולנוע, המציאות המקבילה תיקנה כיוון והיא היום קרובה יותר ודומה יותר למראות ברחוב, הקהל נעשה ציני, ביקורתי וכועס יותר, אכול פייקניוז וריאליזם קיומי וגם השפה הקולנועית השתפשפה והתפתחה. לא כאן. במזרח, מסתבר על פי הסרט אין כל חדש ועדיין העושר המוגזם של הסביבה בה מתרחש הסרט – וזה לא מדע בדיוני להזכירכם – מזכיר את הנאיביות, התמימות והפשטנות החד מימדית של שנות השלושים. אבל גדול יותר, מפואר יותר, קריקטורי יותר ובהרבה צבע. "עשיר בהפתעה" מתרחש במעמקי הרבבון העליון ואינו יוצא לרגע מתחום המחייה של היותרה. הכל יש כאן יותר מידי – יותר מידי כסף, יותר מידי תפאורה, יותר מידי תלבושות, יותר מידי שעשועי עשירים וגחמות מליארדרים, והכל מוטח על המסך באשדים אדירים ובהעדר ברירה של טעם טוב.
המבנה של הסרט מציית למבנה הדרמטי הקלאסי של הקומדיה דל ארטה הוותיקה של המאה ה – 16 שהעמידה במרכזה שני אוהבים המנסים לממש את אהבתם אך זאת נתקלת במחסום של אב שאינו רואה את הזיווג בעיין יפה. בעזרת תחבולות המבוצעות ע"י המשרתים הליצנים מצליחים השניים להתגבר על כל המגבלות ולסיים את הסיפור בחתונה מפוארת בדרך אל האושר. הדמויות הסטראוטיפיות לבשו ופשטו צורה עם התפתחות התאטרון גם למוטציות כאלה ואחרות אך מעולם לא רחק הסיפור מהמקור הרנסנסי. הפופולאריות של הקומדיה הרומנטית סחפה גם את הקולנוע מימים ראשונים שלו, הולידה בדרך גם את הז'אנר של הסרט המוסיקאלי ודהרה להיות מפלט מבוקש ללבבות שבורים ולכיסים מרוקנים של הצופים הפוטנציאלים.
גם כאן מציע ג'ון מ. צ'ו, במאי ממוצא סיני שנולד כבר לתוך התרבות האמריקאית סיפור דומה המתרחש ברובו בסינגפור בתוככי אחת המשפחות העשירות ביותר על האי. ניק יאנג הוא נצר למשפחה זאת, והוא חי עכשיו בניו יורק, מאוהב ברייצ'ל צ'ו פרופסורית מצודדת ממוצא סיני המתמחה בתורת המשחקים והיא בו, למרות שהוא ולא מספר לה על מקור עושרו. להיפך, הוא מתגאה בדלות היחסית שבה הוא חי. הוא מציע לה נסיעה לחתונה משפחתית בסינגפור והיא לא שואלת יותר מידי שאלות גם כאשר הדרך לשם עוברת במחלקה ראשונה היוקרתית של חברת התעופה. אבל האמת מתגלה עם הנחיתה, כאשר רייצ'ל נפגשת עם המשפחה של ניק ובייחוד עם אמו הדומיננטית אלנור. האם, כמובן לא רואה בעיין יפה את הקשרים של בנה עם מי שאינה בת המקום וממשפחה מיוחסת כנדרש כמובן, בייחוד שלאחר בדיקה מתברר לה שריצ'ל היא בת למשפחה עניה והרוסה.
מכאן מתפתחת הדילמה של ניק שצריך לבחור בין העושר לאהבה ומנסה לשכנע את אמא שרייצ'ל יש רק אחת. את הדרך זה לזאת מרצפת חברתה המקומית של רייצ'ל מימי הלימודים באוניברסיטה, משעשעת ונון קונפורמיסטית, מעין ארלקינו מודרנית מזרח אסיאנית. במהלך הסרט ובשל הצורך לעבותו מעט, מניח צ'ו עלילת משנה העוקבת ברפרוף אחרי היחסים הנעכרים שבין בת המשפחה האצילה ובעלה ממעמד נמוך שהתחתן בשל הכסף ובוגד בה משמאל לימין. לא צריך ספויילר כדי שתבינו איך זה נגמר, אבל עד אז אנחנו יוצאים לבלות, בהרבה רעש עם הצעירים הללו שהרבה כסף בשבילם הוא משהו מובן מאיליו וחיים בלונה פארק של מסיבות, ובילויים, שתיה וריקודים שכולו העושר והפאר הכי אקסטרווגנטים בעולם. יכתות, מלונות ענק, אתרי נופש, הליקופטרים, כל מה שהבזבוז האנושי יכול להעלות על דעתו.
ג'ון מ. צ'ו, במאי שניסיונו הדרמטי די מצומצם לא מנסה אפילו להסתיר את הבלוף. לא רק שהסרט המתרחש בסינגפור המעטירה מצולם ברובו במלזיה, השכנה העניה ממנה מצפון וחלק מהשחקנים – כולל ניק בתפקיד המרכזי מגיעים משם ומיפאן (בשבילנו ובשביל האמריקאים כולם סינים ונראים דומה, אבל חמת המקומיים בערה), גם הטיפול הרדוד בעיצוב הדמויות משאיר טעם תפל בייחוד אצל מי שמכיר את ההשגים של הקולנוע הסיני על שלושת הקודקודים שלו. גם ז'יאנג יי-מו וגם צ'ן קייגה למשל נמצאים שנות דור ודורותיים לפני צ'ו ביכולת נראטיבית ועיצובית נפלאה.
למרות ההגזמה ולמרות היותרה, "עשיר בהפתעה" מצליח להתחמק מלהיות ממש פרודיה בלתי רצונית על הקומדיה הרומנטית, בעיקר משום שהוא נושא מידה מסויימת של תמימות, ילדותיות וטיפות של מסורת מטריארכאלית סינית אותה הכרנו בסרטים הטובים יותר שבאו משם. וכמובן, המסורת הנחמדות של סיפור אהבה שמצליח להגשים את עצמו, למרות המכשלות, נשאר כנראה ארכיטיפ שהטבע האנושי מתקשה להישאר מולו אדיש. הם צעירים, הם יפים, יש אופציה לאושר ולסרט המשך, אז מי אנחנו שנעמוד בפניהם ?
"עשיר בהפתעה" – 7 בסולם אורשר
Crazy Rich Asians