איזה שבוע כיף, השבוע הקולנועי הזה שהביא לנו גם "דניאל בלייק" של לואץ' וגם "פטרסון" של ג'רמוש, שני סרטים שהוצגו לראשונה בפסטיבל קאן האחרון. רק שמו של ג'רמוש מעורר רטטים של ציפיה, למי שמכיר קצת קולנוע עצמאי ובהפסקות די ארוכות הוא גם מצדיק את התחושות הללו. הנה סרט נוסף שיר של קולנוע על שירה ואנשים קטנים, ושוב – סרט מהפנט. 9 פלוס בסולם אורשר.
התחרות בשנה שעברה על פרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן היתה קשה באמת עם שורה מתארכת מהרגיל של סרטים מעולים. בסופו של פסטיבל חזר קן לואץ' הביתה עם פסל נוסף בסרט נפלא כשלעצמו, אבל אני מצאתי עוד קודם את המועמד שלי ל"פאלם ד'אור" שלי. נכון שבסוף בא ג'ורג' מילר בראש חבר השפטים והתעלם מהסרט לחלוטין לקול מחאות רבים מהעיתונאים, אבל העובדות נקבעו. עכשיו יש לכם אופציה לחלוק את רגעי ההנאה הצרופה מ"פטרסון", סרטו הזעיר, הנפלא, המיניאטורי של ג'ים ג'רמוש הוותיק.
יש לאיש הזה מגע של קסם, זה יכול להיות סרט בשחור לבן על אסירים הבורחים מבית סוהר בדרום ארה"ב ("נרדפי החוק", 1985) או סרט מפואר על אהבתם של שני ערפדים ("רק האוהבים שורדים" 2013), היכולת שלו לעצב דמויות מהפנטות בפשטותן, באנושיותן היום יומית, בריקנות המקיפה אותן, בהסתגלות שלהן למסגרות הכובלות של חייהם, בחלומות הקטנים שלא מצליחים לפרוח, במבטו החריף והמדוייק ובהומור הדק המהדק את הכל, כל אלה הופכים רבים מאוד מסרטיו המעטים לשכיות חמדה קולנועיות.
ג'רמוש, ללא כל ספק הגורו המוצהר של הקולנוע העצמאי האמריקאי מצליח בכל סרט שלו לעצב מחדש את המציאות של האוטסיידרים, היושבים מחוץ לשאון החיים ההשגיים והדורסניים ומנסים להמשיך להרכין את הראש מתחת לזרם הגועש של ההשגיות התחרותית. תנו להם, לגיבוריו את הפינה השקטה שלהם והם לא יפריעו לאיש.
"פטרסון" הוא סיפורו של איש כזה, נהג אוטובוס עירוני (שאת דמותו מגלם אדם דרייבר), פטרסון שמו שחי בעיירה ושמה פטרסון בניו ג'רסי , אותה עיירה בה נולד לו קוסטלו (מהצמד לו וקוסטלו – השמן והרזה II) והפך בה לגיבור מקומי. פטרסון קם כל בוקר בשש וחצי, מנשק לאשתו הרדומה, אוכל את הסיריאל שלו ויוצא ברגל לתחנת האוטובוסים כשבראשו מהדהדות מילים של שירים שהוא מעלה על הכתב מאוחר יותר בפנקסו הקטן. אשתו (גולשיפתה פארהאני האיראנית), עקרת הבית עם אובססיה לציור של פסים (היא צובעת כל דבר בפסים ובעיגולים ובגלים של שחור-לבן, החל מוילונות, קירות, ריפודים ועוגיות שהיא אופה) מעריצה את כתיבתו ומנסה לשכנע אותו שהמילים שלו שייכות לעולם.
לעולם המסוגר הזה נדחקים עוד כלב בולדוג זעיר, מוזג בבר איליו מגיע פטרסון בסיבובו הלילי עם הכלב, זוג בתהליכי פרידה, ילדה צעירה שכותבת שירים ומשורר יפאני המעריץ משורר שכתב פואמה על העיר פטרסון. מלבד דמויות אלה, שזוכות לזמן מסך ולהתייחסותו של פטרסון, העולם שלו מלא טיפוסים שעוברים בו ביעף, בזמן עבודתו כנהג. רובם, אגב, זוגות ותאומים. היום יום הזה הופך אצל ג'רמוש לשירה שנכתבת בפס הקול ועל המסך, ממש בטקסטים הנאגרים לספר, ספר החיים של פטרסון.
זהו סרט שלא קורה בו כלום, ובכל זאת הוא מלא וגדוש בהבחנות אנושיות ובאהבת אדם. זה ה סרט המציע חוויה אישית ואמנותית, במינימליזם מפואר. התחושה תוך כדי צפיה בסרט מזכירה ישיבה בבית קפה שבו עוברים אנשים, יושבים אחרים וכולם ממלאים את המסך בתערובות מרתקות של עיניין המשתנה כל הזמן. היכולת של ג'רמוש לשרטט את הדמויות הללו והעומק הקולנוע מרובת השכבות של צילום, טקסטים ומחשבות הופכת את הסרט לפנינה קטנה שאוהבי הקולנוע לא יעזו להחמיץ
"פטרסון" – 9 פלוס בסולם אורשר.
Paterson