כמו מזג האויר ההפכפך כאן, שלושה ימים בכחול והשאר באפור נוזלי, אבל כל הזמן קר – כך גם אסופת הסרטים המוצעת לנו בברלין. שום דבר לא מתעלה, שום דבר לא מתבלט ושום דבר לא מרגש, אבל בתוך ים של 400 סרטים יש בכל זאת כמה מעניינים לצד הפלופים. הרבה סיפורים על מהגרים – זה הלהיט העולמי של השנה האחרונה, והסרט הבולט בהם הוא "פוקומארה" התעודי של האיטלקי ג'יאנפרנקו רוסי המלווה את הספינות הרעועות המתנפצות על החוף האיטלקי וספינות חיל הים שלו.
גם הנושא המשפחתי מוצא ביטוי בסרטים השנה – משפחות נבנות ונהרסות מדנמרק, תוניס, ארה"ב בקצב של קולנוע רב גווני. כמה ביוגרפיות, חייבים באירוע שכזה, מתומס וולף (עם ג'וד לאו האנרגטי וקולין פירת" הקרפדי) ועד מיילס דייויס (במופע אגוצנטרי, נפוח ומבולבל שהכין דון צ'ידל לעצמו כבמאי ובתפקיד הראשי).
הסרט שהיו לי הכי הרבה תקוות והיה לכן המאכזב ביותר – "לבד בברלין" עם ברנדן גליסון ואמה תומפסון. להלן נסיונות לשחזור תקופתי עילג, דחיסה של ספר ענק (תרתי משמע) לשעה וחצי דלוחות. טוב, מה אפשר לצפות מסרט של במאי צרפתי עם שחקנים אנגלים (גליסון אירי) שמשחקים גרמנים במבטא מזוייף…
גם מקומה של ישראל לא נפקד השנה – כמה סרטים משלנו הוקרנו כאן בהצלחה – "JUNCTION48 " של אודי אלוני, "סופת חול" של עלית זקצר, "קפה נגלר" של מור קפלנסקי וגם סרט תעודי אמריקאי ומרתק "ZERO DAYS " העוסק בלוחמת הסייבר ובתופעת ה"סטאקסנט", הוירוס שהושתל במערכת הצנטריפוגות האיראנית, שפותח בארה"ב ובישראל, אבל אנחנו אחראים על שילוח גרסה אלימה שלו המאיימת עכשיו על שלום העולם.
השיא כאן שייך לסרט פיליפיני בן 482 דקות, זה כתשע שעות של סרט בשחור-לבן, שכולו תמונות סטילס על המאבק נגד הכובש הספרדי בסוף המאה ה- 19. מריל סטריפ, יו"ר חבר השופטים השנה תוכל למצוא במהלכו הרבה זמן להרהר בשמלה ובתספורת שלה בטקס האוסקר הקרוב.
(הכתוב לעיל אינו הסיכום המפורט יותר, שעוד יגיע ,של הפסטיבל והוא נכתב יומיים לפני הענקת הפרסים, אבל מה לעשות – אני חוזר הביתה).