בחיפה מרגישים את אוירת החג, לפחות באזורים בהם מוקרנים הסרטים, בין הכיכר שלצד האודיטוריום והסינמטק ועד גן האם שבמרכז הכרמל. אנשים באים והולכים, עומדים, שותים ומדברים, יוצאים ונכנסים לאולמות הרוויים בדרך כלל בקהל ומחליפים רשמים על הסרטים שראו.
לצד נסיון לפוטש סקנדלי-לאומני נוסף מצד שרת התרבות שנמצאת רחוק מכאן, לשמחת כולם, נסיון שנדחה בבוז ע"י ראש העיר ומנהלי הפסטיבל מתנהלות כאן ההקרנות בנחת והסרטים מתחלפים בקצב היסטרי על המסכים ומציעים סלסלה קולנועית די מייצגת על מצבו של הקולנוע העולמי ד'היום, מיפן וקוריאה במזרח ועד ארה"ב במערב, סלסלה המייצגת גם את מגוון הנושאים המעניינים את העולם ואזרחיו.
סרט הפתיחה "חיים משוגעים" של הבמאי האיטלקי פאולו וירזי הביא הנה את השחקנית הראשית שלו ולריה ברוני טדשי, כבר וותיקה ואהובה מאוד בקולנוע האירופאי, כדי לספר סיפור של חמלה אנושית, אהבה, ידידות ואחריות אישית. זהו סיפורן של שתי נשים שונות לחלוטין המתגוררות במעון מחסה למאותגרות נפש שמצליחות יום אחד להתחמק מהמחסה ולצאת למסע, ביחד ולחוד, אל הדמויות שבגינן עוותה אישיותם. שרטוט מדוייק של שתי הנשים והרבה אמפטיה, למרות הכל שהן זוכות לה מטעם המטפלים והמטפלות בהן וכמובן כמה רגעים של ביקורת חברתית עוטפים את הסרט החביב הזה המערב צחוק בלא מעט דמעות של התרגשות.
אותה חמלה אנושית ביחסים שבין מטופלים לרופאיהם נוכל למצוא גם בשני סרטים נוספים שהוקרנו כאן, "הנערה האלמונית" סרטם של האחים ז'אן פייר ולוק דארדן ו"רופא הכפר" הצרפתי של תומה לילטי. שני הסרטים יוקרנו בארץ במהלך התקופה הקרובה. סרטם של האחים דארדן מציע מבט חברתי יותר ועוסק בנסיונותיה של רופאה צעירה להתחקות אחרי סיפור חייה ומותה של צעירה שהתדפקה על דלת הקליניקה שלה ולא נענתה. הסרט חודר לתוך התווך המעמדי המפריד בין אדם לאדם ומקדיש עצמו למי שמנסה לשבור את התווך הזה גם במחיר אישי כבד. "רופא הכפר" הוא סנטימנטאלי יותר, רך ולעיתים גם מלודרמטי בסיפור על הרופא הכפרי שנע בין בתי האיזור בו הוא חי בצפון צרפת, מקדיש את חייו לתושבים , מכיר אותם איש ואישה ובעיותיהם, ומשמש כפסיכולוג, עובד סוציאלי וכומר מוודה, ובתוך זאת חולה בסרטן. הוא צריך למצוא עוזר או מחליף ולמרפאתו מגיעה אשה צעירה שרוצה ללכת בדרכיו. סיפור היחסים המיוחדים, האישיים, האתיים, הפרקטיים שבניהם, הוא סיפור הסרט החביב מאוד הזה, שנעזר ביכולת מרשימה של פרנסואה קלוזה בתפקיד הראשי ולידו מריאן דניקור.
הקולנוע הטורקי מיוצג בפסטיבל בכמה סרטים, ראיתי שניים מהם. "הקור של קלאנדאר" של מוסטפה קארה הוא הטוב בהם. סיפור המתרחש בהרים של צפון טורקיה ומציע מפגש עם משפחה של איכר דל שחי בתנאים שלא השתנו כבר מאות בשנים. אין חשמל, המיים נשאבים מהנהר, החיים דלים מהאדמה שמסביב, וזאת לא מציעה שפע רב. הערפל מעיב על החיים, הכל רטוב וגשום , שני ילדים שאחד מהם מפגר ואשה ממורמרת על המצב. אבל אב המשפחה לא מוותר על החלומות שלו לקצר תהליכים ולהתעשר באורח נס. הוא חופר במערות בסביבה כדי למצוא עורק זהב, הוא לוקח את השור המשפחתי לחתרות שוורים, הוא חולם. אבל הפער בין האשליות למציאות לא תמיד נסגר והנס מבושש מלהגיע. תערובת מקסימה של ריאליזם ופיוט וצילומים נפלאים עושים את הסרט למעשה קולנועי מרתק, למרות אורכו. מנגד "זכרונות של הרוח" של אוזקן אלפר הוא סרט איטי ומלנכולי, משעמם וארוך המתרחש בתורכיה של מלחמת העולם השניה מסביבו של ארמני המנסה להתחמק מידם של השלטונות התורכיים הפשיסטים לרוסיה ומוצא מקלט בבקתתו של איכר מקומי המשתף פעולה. אשתו הצעירה של האיכר והפליט מתאהבים ובורחים לבסוף לצדיו השני של הגבול, במסע שאינו נטול סכנות. ההערה שלי – לא כל סרט תורכי המתרחש בפרובינציה וארוך למעלה משעתיים נושא את הגאונות של נורי בילגה ג'יילן…
רגעים מרגשים עברו על באי הסרט הצרפתי "המסע של פאני", סרטה של הצרפתיה הצעירה לולה דואיון בתו של הבמאי הנפלא והמעניין ז'ק דואיון שמוכיחה שלפחות בעיניין אחד למדה מאביה – לעבוד בסרטה עם ילדים. הסרט, המבוסס על סיפור חייה של פאני בנעמי מספר על הדרך שעשתה קבוצת ילדים בצרפת הכבושה ע"י הנאצים מבית המחסה שבו התגוררו לגבול השוויצי, לאחר הפינוי של המקום. המבוגרים שליוו את הקבוצה נשרו בדרך, מסיבות של הכרח והילדה הצעירה, רק בת 12 הפכה להיות מנהיגת הקבוצה ומי שהעבירה בסוף את הילדים את הגבול. הסיפור, כמובן מרגש ומרתק, אבל השפה הקולנועית של דואיון היא מלודרמטית, פשטנית ומיושנת מעט. מה שעוזר מאוד לאמפטיה של הצופה הוא המשחק של הילדים ובמיוחד הנוכחות המקסימה של הילדה הנפלאה במרכז העלילה. בסוף ההקרנה העמוסה בקהל דומע עלתה פאני בנעמי לבמה ובדבריה היפים הקדישה את הסרט לכל הילדים שעדיין חווים את אימי המלחמות, בלי שיבינו מדוע הם משלמים את המחיר הכבד של האימה והמוות.
המשך יבוא…
(אסופת התרשמויות ראשונה)