"רשתות הטלוויזיה הן התעשיה התחרותית ביותר בעולם" היה רוג'ר איילס, המצביא האפל של "פוקס ניוז" אומר לצעירות הנלהבות, יפיפיות כמעט כולן שנסגרו בחדרו בבקשה לקידום על המסך. "אוכל לשלוף אותך ולהעביר אותך לראש התור, אבל עלי לדעת שתהיי נאמנה ואני רוצה שתמצאי דרך להוכיח את זה" המשיך, בדרישה להפשיל מולו עוד ועוד את השמלות הצמודות שהן לבשו. והן, בלונדיות, יפות וחטובות, רגליים ארוכות וריסים מלאכותיים היו רועדות בכל גופן מפחד והיו מצייתות. אחרי הכל כאן הקריירה לפני הכל.
אם "פצצה", סרטו של ג'ואי רואץ' על פי ספרו של צ'ארלס רנדולף הוא מין גרסה מעורפלת, מדולדלת ומכווצת המשתכשכת בקושי בתוך האמבטיה הרעיונית של "מלחמת הכוכבים", איילס הוא הדארת ויידר שלה. מוציא לפועל אכזרי במיוחד של אימפרית רשע טלוויזיונית שרודפת ונלחמת עד חורמה בכל ניצן של התמרדות. בכל מי שלא משתף פעולה בתנאים שהאימפריה של רופרט מרדוק מעמידה בפני היקום התקשורתי. על איילס נכתב ובצדק רב שהיה אדם אפל ומבריק שהיצירתיות, הפרנויה והכוחנות הבלתי נתפסת שלו שינו את פני הפוליטיקה האמריקאית בעשורים האחרונים ובמידה רבה עיצבו את המדיניות האמריקאית בעולם. זאת היתה התמונה הגדולה. בפרטי ובחדרי חדרים הוא היה מטרידן ואנס מזוהם שניצל את היראה ואת הרצון הבלתי נשלט של נשים שעבדו ברשת שלו לטפס מעלה ולזכות בדקות אוויר ובפרסום כדי לספק את תאוותיו ואת יצר הכוחניות המוגזם שלו.
את דרכו של האיש והשינוי הדרמטי שהוא כפה על התקשורת העולמית ניסתה סדרת הטלוויזיה "בקול רם" להציג לעולם אבל הסדרה כיוונה למטרה רחבה וכללית הרבה יותר ואולי גם חשובה יותר. דרך העיסוק באיילס וב"פוקס ניוז" היא דיברה על הכוח של הטלוויזיה וחולשת הדעת של ההמונים. על מניפולציות רגשיות והיכולת לנצל אותן – גם בתחום הציבורי במרחבים הלאומיים וגם בתחום האישי בתוך הבית, עם היחס לנשים למשל. על דור הכאוס האינפורמטיבי היא דיברה, על עידן הפייק ניוז ודמוקרטית המידע שהפכה לאנרכיה. על היכולת של בעלי שליטה לעצב, גם ובעיקר בדרכי רמיה ועובדות מומצאות שחוזרים עליהן שוב ושוב את היצרים הקמאיים ביותר של האדם – פחד, שנאה, הערצה, שבטיות כדי להשיג הישגים פוליטיים וכלכליים. ולכן היתה הסדרה כל כך מעניינת ועשירה, מרחיבת דעת ומטלטלת עובדות. ממש לא כמו הניסיון הדל של רואץ' להתחנף ללוחמות של MeeToo ב"פצצה".
אל מול היכולת למקד את הסיפור, הדמויות והאמירה של "בקול רם" מפזר רואץ' את הבשורה הפופוליסטית שלו על פניהן וגופן של שלוש נשים העומדות אל מול הדינוזאור רקס של רשת פוקס. בכך הוא גם מקהה את החדות של הביקורת, מחליש אותה ומאבד למעשה את האפקט הדרמטי האפקטיבי. שלוש הנשים, שתיים מהן דמויות אמיתיות של מגישות בכירות בערוץ ואחת שהיא תרכובת של כמה וכמה נשים שעבדו תחת איילס, יפות ומרשימות ככל שתהיינה (והן אכן יפיפיות) אינן מספקות באמינותן הקולנועית את העוצמות הנדרשות להפעלת מנוע הצדק שהביא בסופו של יום את סילוקו של הבוס מעמדת הכוח שלו. ולא רק שכך מתפרק לו הנראטיב לשלושה חלקים שלעיתים פועלים זה כנגד זה, אלא גם שהסיבות למרד המתפתח פוגעות לעיתים במסר הפמיניסטי הצודק של הסיפור כולו.
כל אחת מהדמויות הנשיות הראשיות פותחת חשבון על רקע שונה עם הבוס, למרות ששלושתן עברו, כל אחת לחוד ובזמן שונה את תהליך האונס המנטאלי והפיסי של איילס. הראשונה היא גרטשן קארלסון (אותה מגלמת באיפוק מופנם רב ניקול קידמן) שהודחה ממקומה המרכזי בפריים טיים לשידורים הנחשבים פחות של אחה"צ לאחר שהחלה להביע דעות שלא היו מקובלות על בעלי הבית, ובסופו של תהליך התדרדרות יחסיה גם פוטרה. כנקמה היא תבעה את איילס עצמו בטענה שהטריד אותה מינית והפכה כך להיות אויבת הרשת כולה. השניה היא מייגן קלי (שרליז ת'רון האלגנטית) שהיתה הכוכבת המוצהרת של פוקס ניוז וככזאת הנחתה את העימות הטלוויזיוני הראשון שערך טראמפ, מהמקורבים המיוחסים והמוגנים של איילס בימי מסע פריימריז שלו לראשות המפלגה הרפובליקנית לקראת הבחירות לנשיאות בהן זכה לבסוף. לא מעט בשל התמיכה והתקשורת שהרעיף עליו איילס.
קלי פתחה את העימות בשאלת מחץ שהרתיחה את טראמפ באשר לפעילויותיו והתבטאויותיו הסקסיסטיות והפכה כך למטרה לגסויותיו והשמצותיו. ההתקפות האישיות הגסות של טראמפ עליה הפכו אותה לסלבריטאית והראיון שהוא ערך עימה מאוחר יותר, בהשפעת הרשת שניצלה את העניין הרב והרייטינג, העצימו את תפקידה המרכזי בפוקס. על פי "פצצה" היא הפכה לרגישה יותר למעמד האשה ברשת ולבסוף גם ללוחמת אמיצה שיצאה מול הכל יכול. הדמות השלישית, קיליה פוספיסיל (מרגו רובי) היא הכלאה והכללה של הרבה נשים שעבדו בפוקס, רצו להגיע גבוה ומהר ככל האפשר והיו מוכנות לקבל בשתיקה מזועזעת את גחמותיו של הבוס בחדרו הסגור והמבודד. היא זאת שמשלמת את המחיר, כמו רובן אבל מחליטה רגע לפני הפיצוץ שהחינוך השמרני-אוונגליסטי שלה לא מתיר לה השתתפות במשקי הרעב המיניים הללו.
שלוש הנשים, אגב, כולן מחזיקות בעמדות פוליטיות של הימין, חלקן אף של הימין הקיצוני ורואות בעבודתן העיתונאית בפוקס ניוז שליחות אידאולוגית ותפקיד אקטיבי בהגנה על המולדת ומורשתה. רואץ' לא מתעניין באמת באישיותן של הנשים וקצת כמו איילס עצמו הוא מנצל את המידות הטובות של שחקניותיו המאופרות היטב לטובת הסנסציה שמוליך הסרט. אין כאן העמקה בשום אחת מהן, הטיפול שטחי ודי מרפרף, לעיתים מלודרמטי, לעיתים מגוחך ובדרך כלל פשטני. הצביעות מתגנבת גם היא לסביבה בייחוד כאשר קלי מוצגת כאן כלוחמת פמיניסטית אכפתית, בשעה שהיא היתה הדוגמה הברורה מכולן למי שעיכלה את היחס המחפיר כדי לקיים את מעמדה על המסך, וגורלן של כל חברותיה לעבודה, שהיה ידוע לה, לא עניין אותה ברוב שנותיה ולאורך רוב הקריירה שלה.
גם איילס עצמו, החור השחור בסיפור מוצג בעיקר כדמות קריקטורית ולעיתים נלעגת בלי יכולת להביא אל המסך את האיום הגלום בדמות הזאת הגדולה מן החיים. וכך, אפילו שחקן נפלא כמו ג'ון לית'גו, החבוי לו מתחת לשכבות אדירות של איפור וחליפות גומי ענקיות, לא יכול למלא את כל אלה באפיון נכון ובהכוונת יחסו של הקהל. וגם כאן אי אפשר שלא להיזכר בגעגועים ובהערכה בתפקיד המורכב שעשה ראסל קראו ב"בקול רם".
גם אם תמימים נהיה ונייחס כאן לאחראים כוונות לעורר הדים במתחם הלוחמני ולשמש כנשק נוסף ואגרוף מונף אל מול עולם המחשב היום צעדים לאחור וקדימה בנושא ההטרדות, האלימות והניצול המיני ניווכח כי הסרט נשאר כהערת שולים חיוורת, לא משמעותית ואולי גם מיותרת. הנושא כואב וחשוב מידי מכדי לשלח בו סרטים אווריריים, סינטטיים ורכילותיים מן הסוג הזה שלפחות, אינם תורמים דבר למאבק החשוב.
"פצצה" – 7 מינוס בסולם אורשר
Bombshell