"פרש בודד" הוא הלב

הזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה – אומר התלמוד הבבלי והקולנוע מאמץ את ההצעה כמנטרה המונחת גבוה בלוח ה"עשה" שלו. באנגלית קוראים להם ה"אנדרדוגס" אבל בסרטים, בעיקר אלה המפארים את החלום האמריקאי, יש להם מקום נכבד מאוד בהיכלות התהילה של מוסרי ההשכל.

החלום האמריקאי הוא כבר מזמן לא רק חלום אמריקאי, 120 שנים של דומינציה ושטיפת מוח הפקיעו אותו לטובת חלום אוניברסאלי רחב מידות ואנחנו הצופים אי פה אי שם תמיד נמחה דמעה כשנראה את תוצרי שכונות המצוקה מנצחים את בני העשירים הנפוחים ב-לא חשוב מה. מספורט ועד חידוני ושעשועוני מילים.

ג'יימס נאפייר רוברטסון, במאי ניו זילנדי נוטל את הנוסחה המוכרת, אולם טוען אותה במרכיבים אתניים אמינים ורגישים, עושה זאת במידה ולכן הסרט שלו מצליח להתחבר אלינו ולחדור פנימה, בלי לעורר מרבצם את הנוגדנים של הציניות הטבועה גם היא בנפש האדם. "פרש בודד" (במקור "The Dark Horse ") הוא סרט פשוט, בלי אלמנטים מפתיעים בדרמה שלו, חלקם אפילו צפויים, טבול ברמזים ישועיים עבים אבל מסופר בכנות סוחפת ומבוצע באופן שלא יכול שלא למשוך מפלים של סימפטיה.

הסיפור, המבוסס על מקרה אמיתי, לוקח אותנו לאזורי החיוג של הישועה, האישית והחברתית, גאולה של אדם שנלחם בגורלו ועושה זאת בעזרת חמלה ועזרה לאחיו השחוקים כמוהו. החברה שבתוכה טבול הסרט ולא מרים ממנה ראשו כמעט לכל אורכו היא החברה המאורית בניו זילנד, חברת הילידים המקופחת, הנחשלת הלפותה עדיין במנהגי העבר ומקיימת טקסים פגאניים למחצה, מתקשה להפתח לעולם המודרני.

עולם זה הוא עולם של עוני וחוסר תמידי, של משפחות הרוסות, של שכרות, סמים ופשע, זהו הצד האפל של ניו זילנד התיירותית והנחשקת. הקולנוע שבא משם, בניגוד לסדרות ההוליוודיות "שר הטבעות" ו"ההוביט" ושאר סרטים עתירי תקציב כמו "קינג קונג" הוא קולנוע חברתי שמנסה להאיר גם את הפן הלא מוכר הזה. סרטים וותיקים ומוכרים כמו " פעם היו גיבורים" של לי טאמאהורי, "לרכוב על ליוויתן" של ניקי קארו, או חדשים דוגמאת "גשם של ילדים" של וינסנט וורד, "מה קרה לשבורי הלב" של איאן מון או "מחיר החלב" של הארי סינקלייר הם רק חלק ממסורת מתפתחת שמנסה להעלות למודעות את החיים של מי ששלמו את מחיר ההצלחה הניו זילנדי.

גם רוברטסון נוגע בשאלות קיומיות אלה, אולם הוא לא עושה זאת באופן דידקטי וישיר, אלא נותן למציאות לחדור פנימה לתוך חייהן של הדמויות ולמשוך אותן, כל אחת והגורל שלה. במרכז עומדת דמותו של ג'נסיס פוטיני, אדם מאותגר נפש , גאון בשחמט שמוצא ישועה לעצמו ולקבוצות של ילדים סחופי גורל אותם הוא מכניס לעולם של משחק המלכים. בתחילת הסרט משתחרר ג'נסיס מהמוסד הפסיכיאטרי בו שהה בגלל הפרעה דו-קוטבית שלו, לא מוצא את מקומו בביתו של אחיו המנהיג כנופית פשע אלימה ובוחר להתגורר בפארק השכונתי.

את הילדים הוא מאמץ, ואולי הם אותו, בקבוצת תמיכה של פליטים צעירים ממשפחות שבורות, במתנ"ס מקומי המנסה להציל נפשות אבודות. הסביבה אלימה, מסוכנת, אבל בטוב לב ובהקרבה מצליח ג'נסיס במשימה ללמד את הצעירים לשחק, לאהוב ולהכניס למחזור הדם את החוקים והערכים של השחמט. בסיפור מקביל מתגלגל לליבנו המקרה של מאנא, בן האח, צעיר לפני טקס החניכות האכזרי  שלו והכנסתו בברית האחים לפשע שאינו רוצה להיות חלק בחבורה האלימה ונוהה אחרי הדוד ומורשת השחמט שלו. וג'נסיס, כמו במיתולוגיה הנוצרית, מציע ישועה לכל מי שהוא פוגש בדרכו בעולם זה של חטאים.

מלבד האלמנטים הדתיים הרקועים בסרט, מלבד ההגשמה של הרצון האנושי, מלבד הנצחון של הטוב על הרע המוגשים לנו במנות קטנות, אך מרוכזות, אחד המאורות הגדולים שאחראים על ההצלחה הוא קליף קרטיס בתפקיד ג'נסיס. קרטיס, מבכירי שחקנים-ילידים של ניו זילנד, אם לא הבכיר שבהם מצליח להעשיר את הדמות המורכבת של הגיבור ובורח בוירטואוזיות מכל סטראוטיפ או מכשלה אליה יכול היה ליפול בקלות. אחרי הכל דמויות של מאותגרי גוף ונפש הם לעיתים אופציה למפלט קל של חוסר כשרון. אבל קרטיס נותן כאן את כולו, הוא ממלא את המסך באישיותו הסוחפת, והופך גם רגעים די מוכרים לנשיקות ייחודיות של יכולת. האנסמבל של השחקנים התומכים שאת פני רובם איננו מכירים מוסיף אמינות למסגרת כולה. מומלץ.

"פרש בודד" – 9 בסולם אורשר.

 

 

רוצה לשתף ?