"צ'מפיונס" – פיק אנד רול, 8 פלוס בסולם אורשר. גידי אורשר

הכי קשה לכתוב על סרט פשוט. כי עוד איזו תובנה קולנועית אפשר להוסיף למשהו שממוקם עמוק באמצע הז'אנר, רחוק מכל גבול של העזה סגנונית, בלי שום סיכוי וכווונה שיטלטל במשהו את נוחות הצפיה. סרט שכבר מדקותיו הראשונות אפשר לצפות את אקורד הסיום שלו גם בלי להיות מומחה בקולנוע. "צ'מפיונס", סרטו של הבמאי הספרדי חווייר פסר הוא סרט כזה, חמים ומוכר כמו המכולת השכונתית הוותיקה, חביב ואנושי כמו החנווני הטוב שעומד בה לשרתנו כבר שנים. ואכן, מה שמציל את הסרט משכשוך בשגרה זאת הארומה הנעימה שלו, החן הרב של הדמויות, האנושיות וטוב הלב בה משרטט פסר את הסיפור המוכר לעייפה של גיבוריו כולם.

גם הקריירה הקולנועית של פסר מוכיחה שהוא הולך כבר שנים זהיר בתעשית הקולנוע הספרדית. חמישה עשר סרטים קצרים שזורים סביב ארבעה סרטים באורך מלא הביאו אותו לסרטו החמישי בלי לנסות לשבור מוסכמות, זהיר זהיר. הצעדים הקטנים קדימה הביאו אותו עכשיו אל חזית העשיה של הקולנוע הספרדי בסרט שזכה להצלחה מסחרית ולהבעת אמון כשנשלח כנציג הספרדי לתחרות האוסקר בקטגורית הסרט הזה.

"צ'מפיונס" הוא סרט "פיל גוד" שיכול לחזק את האמונה ברוח האדם ובכוחו להתגבר על מכשלות פיסיים ומנטאליים בלי לעורר תגובות צפויות של צקצוקי לשון ציניים, למרות שאיננו מנסה לרגע להתהדר בניחוח ריאליסטי. מעל המים מרחפת כמובן השליחות הנוצרית, ההומנית של הכפרה ושל העזרה לדך, אבל הצורך של החבורה שהתכנסה בפנינו על המסך הוא בסך הכל ואחרי הכל צורך קמאי לנצח ולחזור הביתה בשלום. אם אפשר עם הגביע… צ'מפיונס, אחרי הכל.

הכל מתחיל כשמרקו מונטס (המגולם בידי השחקן הספרדי חבייר גוטיירס), מאמן כדורסל נמוך קומה, שרצה להיות שחקן אבל לא הגיע לגבהים הדרושים מוצא עצמו מתוסכל כעוזר מאמן בליגה העליונה של הכדורסל הספרדי. מרוב תסכול הוא מתפרץ מידי פעם על סביבתו, וכאשר הוא עובר את הגבול ומכה את המאמן הראשי שלא מקבל את הצעותיו ברגעים הקריטיים של אחד המשחקים, הוא מפוטר מתפקידו. התסכול מוביל לשתיה והשתיה לתאונת דרכים והתאונה למשפט והמשפט לגזר דין ששולח אותו לבחור בין מאסר של שנתיים או עבודות שרות לשלושה חודשים. השופטת מחליטה שהוא יצא לאמן קבוצה חובבנית במתנ"ס קטן, קבוצה של "מאותגרי התפתחות" שגם להם יש ליגה משלהם.

הניסיונות שלו להתחמק פוגשים נחרצות של מנהל המתנס, עובד סוציאלי וותיק ומיומן באורחים לרגע כמו מרקו ובהתעקשות של השופטת שמכירה מקרוב את אחד השחקנים המיוחדים הללו. ולאט לאט נקשר המאמן המקצועי לקבוצת החובבים – למרות המוגבלויות והמוזרויות שלהם. "החברים" – "לוס אמיגוס" נקראת הקבוצה הכוללת את מנואל, פקיטו, חזוז, סרג'יו, פביאן, חואנמה, בניטו, מרטין וקולנטס הזעירה אך האנרגטית אליה מצטרף גם חואן המקצועי יותר, המאוכזב שמסרב תחילה לשתף פעולה, אבל גם הוא נסחף בהתלהבות. הצרות המקצועיות של מרקו פוגשות גם בעיות אישיות בחיי הנישואין – הוא מתגורר אצל אמו לאחר שאשתו סוניה זרקה אותו מהבית כי אינו מסכים לקחת חלק במאמצים שלה להרות.

נו טוב, האימונים של קבוצת אינדיווידואלים שלכל אחד שגעון וטירוף משלו הולכים ומגבשים קבוצה, המשחקים תוכפים גם הם והניצחונות מביאים אותם למעמד הגמר בטנריף מול קבוצה חזקה ומאיימת. היצליחו להחזיר את הגביע ליבשת ?

החוכמה של פסר שמניפה את הסרט ממפגש שיגרתי עם עוד סרט כדורסל מני רבים היא הטיפול האמביוולנטי שלו במציאות. מחד הוא יודע שאנחנו יודעים שמדובר בפיקציה עם התנהלות עלילתית שנכתבה ע"י תסריטאי (במקרה הזה הוא עצמו בשיתוף עם דויד מרקס שכתב את הסיפור) – מה שהופך את הסרט לסיפור בדוי אך מאידך הוא מאכלס את הדמויות שלו בנון אקטורס, חובבנים בתחום המשחק שמביאים, כל אחד ומקומו בקבוצה את האמינות שלהם. את המימד הריאליסטי. הם משחקים את עצמם ועושים את זה בדרך השלמה ביותר, האמינה ביותר והמקסימה ביותר. גם המצחיקה ביותר.

ומכאן מתפתחת הסימפטיה לסרט הזה ונוצר הקשר הרגשי שאין בו מלודרמטיות כמעט לחלוטין. וכך  הוא מציע את הרוח האלטרואיסטית של השליחות החברתית-אנושית שלו, שנשלחת כמו בדרשה בכנסיה, ללפות בה את ליבותינו. זה סרט על קשר אנושי, על חובה אנושית, על הבנה וצורך, על השינוי שיכול להתרחש אצל כל אחד מאתנו כשנחווה את אושר הנתינה וההבנה את האחר והענות לצרכיו. ואם יש תמימות יפה כזאת נמצא אותה כאן, בקולנוע. כי בחיים שמחוץ לאולם עדיין אדם לאדם צבוע. אז מה דעתכם על 124 דקות של הפסקה ?

"צ'מפיונס" – 8 פלוס בסולם אורשר
Campeones

רוצה לשתף ?