תגידו מה שתגידו על קאן השנה, אבל ראה זה פלא – אחרי שלושה ימים ו- 14 סרטים ואין שום נפילה. כלומר יש סרטים נפלאים כאן ויש כאלה שהם בסדר, מעניינים ולא הרבה יתר, אבל סרטים רעים ממש, כאלה שגורמים לך להתפתל בכיסא, להציץ לא אחת ולא שלוש בשעון ולעיתים גם לקום ולחפש משען בסרט אחר או בשמש שבכל זאת מציצה בין העננים, בכאלה עדיין לא נפגשתי. "מה אתה רוצה" אומרים לי חברים כאן, "זה הפסטיבל הכי גדול שיכול לבחור את הסרטים הכי טובים וכנראה גם עושה את זה לא רע". נכון, אבל היינו כבר באירועים כאלה וזה נראה אחרת. אבל, אנחנו רק קצת אחרי שליש הדרך, והיד עוד נטויה והטעם המר של האירופאים יכול להוכיח שוב שכמו בכדורסל, הסטטיסטיקה לא משקרת…
עובדה נוספת שצריך לציין השנה – היא אורכם של הסרטים. אחד אחרי השני, טובים וטובים קצת פחות נגועים כאן הסרטים המוצעים בתחרות וגם מחוצה לה, במסגרות המקיפות באורכים מיתולוגיים מרתיעים. סרט של שעתיים וחצי הוא חזות נפרצת כאן ויש אפילו לא מעטים שהם ארוכים אף יותר, נושקים בשלוש, ארבע שעות. וגם אם הסרט מעניין, האורך הוא בדרך כלל מגרעת שקשה לחלוף מעליה. אחת הטענות היא שהבמאים והמפיקים להוטים כל כך להגיע לקאן, שהם שולחים סרטים שעריכתם לא הושלמה ולכן הם ארוכים כל כך… לא יודע, אבל את המסורת המתפתחת הזאת חייבים לשבש איך שהוא…
קחו למשל דוגמה מ"טוני ארדמן", סרטה של הבמאית הגרמניה מארן אדה העוקבת אחרי נסיונות של אב בגיל העמידה, לץ ומוסיקאי וחובב מתיחות ומעשי קונדס ליצור קשר עם בתו השקועה כולה בעולם העסקים ברצינות תהומית ועם הרבה אחריות והקרבה. וילפריד, פרוד מאמה של אינס וגר בשכנות לאימו הזקנה, רחוק מבתו הנעה בעולם בעקבות העסקים חובקי תבל של החברת ליעוץ בעינייני נפט בה היא עובדת. שנים שהתה במזרח הרחוק ועכשיו היא מתגוררת בבוקרשט, בהכנות לפעילות משותפת עם הממשלה הרומנית. כשכלבו הזקן מת מחליט וילפריד לבקר את אינס בלא הודעה מוקדמת והמפגשים בניהם מטלטלים את העולם של שני האנשים הקרובים-רחוקים זה מזה.
וילפריד הוא לץ שאוהב למתוח אנשים בסביבתו, החיים בשבילו הם מסע קליל וחסר אחריות שצריך לעבור בחיוך. אינס לעומתו היא רצינית ופדנטית, שקולה ומדודה ודמות לאשה שמקריבה את החיים הפרטיים שלה לטובת קריירה והצלחה עיסקית. לכאורה אין דמיון בין שתי הדמויות ואכן המפגשים הראשונים מביאים רק צרות ובלבול ורגעים מביכים, בעיקר לבת שצריכה לשמור על חזות רצינית ומרוחקת. אבל לאחר זמן מסתבר שכשהמחיצות מוסרות והצעירה, בדרך זאת או אחרת מתחילה להגיב ולשתף פעולה, נראה שהשניים בכל זאת עשויים מאותו חומר אנושי.
הסרט ארוך, כמעט שלוש שעות ולרגעים לא מעטים אחרי שעתיים לערך יש תחושה שאדה, הבמאית, השאירה את הצוות שלה להמשיך את העבודה לבדו כדי לצאת ולדוג את סופו של הסרט המבושש מהגיע. אבל למרות זאת הסרט רווי ברגעים משעשעים, לצד כמה מעמדים מביכים יותר, בסאטירה על הבזבוז של חיים בני חלוף שמשווים לקומדיה חגרמנית הזאת את הטעם החמוץ מתוק של הומור גרמני…
חיוכים מסוג אחר, מציע לנו ברונו דומונט אחד הבמאים המצויינים של אירופה שבארץ אינו מוכר דיו בסרטו "מה מוט", כשמו של הצעיר העומד במרכז הסרט. דומונט שהחל את דרכו בקולנוע בגיל מאוחר יחסית וסרטיו הראשונים מדיפים ניחוח כבד של מורבידיות ואכזריות אנושית ("פלנדריה", "הדוויג" בין השאר) חוזר כאן לסביבה שאותה עזב בסרטו הקודם "קנקן הקטן", אי שם על חופה המערבי של צרפת אל מול התעלה וממשיך את אותן עלילו של מוזרות ומוות שליוו את הסרט הקודם. גם כאן, בגרוטסקה המחזירה את הסגנון של הקומדי פראנסיז, הקומדיה המוליירית המוקדמת והמוגזמת מאוד, אנו מלווים העלמותם של כמה תיירים שבאים להנות מהחוף שדוף הגאות והשפל. שתי משפחות עומדות כאן במרכז – המשפחה הבורגנית העשירה והמעוותת שיש לה טירה על צוק גבוה שמגיעה לחופשה ומשפחת הדייגים האוספת צדפות ואוכלת בני אדם. כן, קניבליזם המוצג כאן בהמור שחור, או אדום בעצם. בין שני אלה – מה מוט, הבן הגדול של משפחת הדייגים המתאהב בבת המשפחה העשירה והיא בו והשניים דוחפים את העלילה קדימה. עוד שתי דמויות של שוטרים כאן, האחד מפקח משטרה שאמור לחקור את ההעלמויות הרבות, אדיר מימדים וחסר שיניים ועוזרו הזעיר – דמויות קריקטורות, כמו כמעט כל שאר דיירי הסרט.
כמות הכוכבים הממלאת את הסרט הזה, המעורר מחלוקת בין מבקרי הקולנוע המכובדים של היבשת (שאיש מהם אינו יודע לבאר את משמעויותיו הנסתרות של הסרט) , מרשימה. פבריס לוקיני שיודע מהלכים קומיים, וואלריה ברונו טדשי, ז'ולייט בינוש, ז'אן לוק וינסנט ועוד משתוללים על המסך במסגרת מצולמת נפלא המכילה את הנוף הטבעי של האיזור.
"סטודנט" הוא סרט המרשים (והארוך) של הבמאי הרוסי קיריל סרברניקוב שמטיח בפנינו טענות על הקלות וחוסר החשיבות שמעמידה הסביבה מול ההתחרדות שמאיימת להרוס את הבסיס של החברה המודרנית על ערכיה ועקרונותיה. זהו סיפורו המדיר שינה של תלמיד תיכון רוסי שעקב טילטולי נפש של התבגרות ומצוקה אישית הופך את הברית החדשה לטקסטבוק של התנהלותו, והוא כופה את האמונות שלו על אמו החד הורית, על התלמידים בחברתו, על בית הספר – בקיצור על כל המערכות המקיפות אותו.
זה מתחיל עם דרישה שלו שהבנות בשעורי השחיה לא יופיעו בביקיני חושפני, זה ממשיך בהתפרעות שלו בשעור לחינוך מיני בו הוא משתולל ודורש לא לקיים יחסי מין מחוץ לנישואין ולא להשתמש באמצעי מניעה, אח"כ הוא מפסיק שעור ביולוגיה המדבר על תורת האבולוציה וטוען שהעולם נוצר בשישה ימים, ככתוב, זה הופך לקרב בינו ובין הפסיכולוגית של בית הספר, הדמות הרציונאלית היחידה בסרט המשלמת כמובן את מחיר המלחמה הזאת לשפיות, ומגיע בסופו של דבר לרצח בשם האמונה התנכית. והכל תוך כדי ציטוטים של פסוקים "נכונים" המצדיקים את עמדותיו ופרושיו העקומים לטקסטים הכתובים. ובית הספר נכנע כל פעם לגחמותיו המתגברות והמנהלת וצוות המורים מתיישר מול דרישותיו והסוף, כאמור טראגי – בעיקר לחברה המכילה את הקיצוניות הזאת. סרט כבד, לוחץ, מאיים שנכון לכל מקום בו ההתעוררות הדתית הקיצונית, נוצרים, מוסלמים ויהודים.
יש לי הרבה כבוד למהה חדג', אישה ובמאית ישראלית המציגה בקאן במסגרת "מבט מסויים" את סרט הביכורים שלה "עיניינים אישיים". לא רק שהיא הנחשונית בטור הסרטים הישראלים שיוקרנו כאן, לא רק שהיא במאית אשה, לא רק שהיא ישראלית פלסטינית שעשתה את סרטה בערבית בלבד, לא רק שהיא אינה מתנכרת לקשריה עם המדינה ומוסדותיה הקולנועיים, לא רק שהיא מציגה את החיים שרובנו מעדיפים להתעלם מהם של פלסטינים בארץ ובשטחים והקשרים בניהם, לא רק שהיא מעיזה ומציגה סרט ישראלי-פלסטינאי ללא מכראם חורי (…) גם התוצה היא בהחלט מכובדת ועומדת יפה במארג של הקולנוע הפלסטיני והישראלי של העת האחרונה, וגם זוכה ללא מעט מחמאות.
חדג' מביאה את סיפורה של משפחה הפזורה בעולם מצורך ומרצון. ההורים, בגיל העמידה ועם וחוסר קשר וניכור עמוק בניהם חיים בנצרת בין המחשב והטלויזיה. בן אחד חי בסקנדינביה ומבקש מהם לבוא איליו לביקור והשני ברמאללה לא מסוגל לבסס את קשריו עם צעירה יפה אסרטיבית מידי ושמרנית מידי לטעמו. עוד בת נשואה מתגוררת אף היא ברמאללה עם בעלה המוסכניק וגם היא דעתנית ודומיננטית.
בין הקודקודים האלה טווה חדג' קשרים המתפתחים לאיטם לסיפור חיים שיש בו הבחנות על אורח החיים, על המחשבות, העיסוקים, וכמובן גם תזכורות מינוריות אמנם על הכיבוש והעול שהוא מטיל על התושבים. שורה של שחקנים מרשימים, רובם פנים חדשות מרעננים את הסרט הסימפאטי הזה שאינו נטול בעיות. בעיקר בחיבור הרגשי והעלילתי שבין התמונות שמעמיד הסרט. זה נראה לעיתים כמו אוסף של סצנות שהקשר הכימי שבניהן רופף מידי ולא מצליח להגיע לידי שלמות אחת. אבל אם נזכור שמדובר בסרט ראשון של חדג', יהיה מעניין לראות גם את אלה שיבואו אחריו.