נכון שהבטחתי קאן בלי רכילות ובלי מירי רגב, אבל הגברת עם הדגל כפתה עצמה על הפסטיבל אתמול ובלי כמה הערות אובייקטיביות, אי אפשר. ובכן, אני כמובן לא הגעתי לטקס המפואר של הביתוק הרשמי של בתולי הביתן הלאומי שלנו שעלה – כל פעם שאני שואל מישהו זה יותר ויותר – למעלה ממליון שקל שיגזלו בסופו של דבר מן הסתם מיוצרי הקולנוע שלנו. אבל כמה מידידי הטובים שגם הם רצו להתעלם ולהעלם בהיעדר תוכן קולנועי מעניין, נמשכו לשם בפלצורי דרישות בהולות של מערכות העיתונים שלהם שקיבלו כנראה הוראה מלמעלה להיות נוכחים, והם סיפרו על אירוע מהביל, מזיע, ארוך, מבולבל, רווי נאומים של כאלה שאין להם מושג בקולנוע ועם טעויות מבישות מטעם המארחת בשמות שהוקראו מהכתב. אח"כ היא רצה להצטלם על השטיח האדום ולהעביר מהר מהר צילומים לחברה במרכז הליכוד.
וראה זה פלא – על פי התמונות, בין גזירת הסרט הכחול לבן לבין טיפוס על המדרגות הנכספות עם השטיח האדום הספיקה הגברת רגב להחליף גרדרובה ואולי גם לתקן קבוצות שיער מרדניות.
אגב, רק בשביל הפרופורציות. העיתונות הישראלית היתה רוויה בסיפורי רגב, הביתן והפסטיבל. אפילו עם מי שתפר לה את השמלה דיברו היום ברדיו, כאילו היא… בארי לארסון באוסקר. אבל חיפשתי ולו רמז בעיתונות המקצועית המלווה את התעשיה וחדשותיה – ורייטי, סקרין, הוליווד ריפורטר וכלום. לא מילה, גם לא בבוקסות הקטנות…
ועכשיו למשהו שונה לגמרי. אני מצאתי את ה"פאלם ד'אור" שלי, את המועמד שלי (בנתיים) לפרס דקל הזהב. וזהו "פטרסון", סרטו הזעיר, הנפלא, המיניאטורי של ג'ים ג'רמוש הוותיק. יש לאיש מגע של קסם, זה יכול להיות סרט בשחור לבן על אסירים הבורחים מבית סוהר בדרום ארה"ב ("נרדפי החוק", 1985) או סרט מפואר על אהבתם של שני ערפדים ("רק האוהבים שורדים" 2013), היכולת שלו לעצב דמויות מהפנטות בפשטותן, באנושיותן היום יומית, בריקנות המקיפה אותן, בהסתגלות שלהן למסגרות הכובלות של חייהם, בחלומות הקטנים שלא מצליחים לפרוח, במבטו החריף והמדוייק ובהומור הדק המהדק את הכל, כל אלה הופכים רבים מאוד מסרטיו המעטים לשכיות חמדה קולנועיות.
ג'רמוש, ללא כל ספק הגורו המוצהר של הקולנוע העצמאי האמריקאי מצליח בכל סרט שלו לעצב מחדש את המציאות של האוטסיידרים, היושבים מחוץ לשאון החיים ההשגיים והדורסניים ומנסים להמשיך להרכין את הראש מתחת לזרם הגועש של ההשגיות התחרותית. תנו להם, לגיבוריו את הפינה השקטה שלהם והם לא יפריעו לאיש.
"פטרסון" הוא סיפורו של איש כזה, נהג אוטובוס עירוני פטרסון שמו שחי בעיירה ושמה פטרסון בניו ג'רסי , אותה עיירה בה נולד לו קוסטלו (מהצמד אבוט וקוסטלו – השמן והרזה II) והפך בה לגיבור מקומי. פטרסון קם כל בוקר בשש וחצי, מנשק לאשתו הרדומה, אוכל את הסיריאל שלו ויוצא ברגל לתחנת האוטובוסים כשבראשו מהדהדות מילים של שירים שהוא מעלה על הכתב מאוחר יותר בפנקסו הקטן. אשתו, עקרת הבית עם אובססיה לציור של פסים (היא צובעת כל דבר בפסים ובעיגולים ובגלים של שחור-לבן, החל מוילונות, קירות, ריפודים ועוגיות שהיא אופה) מעריצה את כתיבתו ומנסה לשכנע אותו שהמילים שלו שייכות לעולם.
זהו סרט שלא קורה בו כלום, ובכל זאת הוא מלא וגדוש בהבחנות אנושיות ובאהבת אדם. היכולת של ג'רמוש לשרטט את הדמויות הללו עם אדם דרייבר בתפקיד הראשי והיכולת הקולנועית מרובת השכבות של צילום, טקסטים ומחשבות הופכת את הסרט לפנינה קטנה שאוהבי הקולנוע לא יחמיצו.
עוד הנאה שתגיע כנראה גם לארץ מזומנת לאוהבי הקולנוע ב"ג'ולייטה", סרטו החדש של פדרו אלמודובר. הציפיה לסרט זה היתה דרוכה והמאמץ השתלם. אלמודובר, אחרי הפסקה של כמה שנים, מאוד לא אופייני בקריירה הקולנועית של האיש ההקטי הזה, חוזר לקאן במלודרמה צבועה בהרבה אדום, הצבע האהוב עליו כל כך.
"ג'ולייטה" הוא סרט של חיפוש טבול באהבות, פיתולי עלילה כמעט טלנובליים והמון רגש. כל החומרים שאלמודובר יודע לפרוש בסרטים שלו וכאן הוא חוזר לעצמו בסיפורן של כמה נשים. במרכז עומדת ג'ולייטה המחפשת את בתה אניטה שנעלמה בגיל 18 ולא השאירה אחריה עקבות. מפגש מקרי במדריד עם חברת ילדות של אניטה מצית את הסקרנות והצורך שמעולם לא גוועו וג'ולייטה עם אלמודובר המספר מחזירים אותנו לאירועים שהתחילו הרבה שנים קודם לכן, עם הפגישה ברכבת של ג'ולייטה ושואן, אביה של אניטה.
אלמודובר בקי בעולמן של נשים, בכל מצב שהוא, וכאן הוא בונה את העלילה שלו באופן מרתק, מדוייק ויפיפה, עם המון יכולת וידע וסבלנות המשרים על האירועים ארומה של פשטות נפלאה וקסומה. והנשים שלו כל כך יפות …
אסתטיקה מהממת ניתן למצוא גם ב"המשרתת", סרטו החדש של הבמאי הקוריאני פארק צ'אן-ווק, מהחשובים הפועלים היום במזרח אסיה. גם פארק אוהב אדום בסרטים שלו, אבל שם מדובר בדרך כלל באדום אלים ואמוץ מדם וגם כאן הוא לא יכול להתאפק ומניח בדקות האחרונות של הסרט כמה רגעים אלימים במיוחד, אבל ברוב הזמן הוא סוגד ליופי. של הנשים בסרט ושל הטבע והארמון בו הוא נטוע.
זה סרט עוקץ, סרט מתח בן שני פרקים שבכל אחד מהם מוצע הסיפור בפרספקטיבה שונה. בעיקרון – סיפורה של משרתת שמגיעה, אי שם בשנות השלושים, ימי השלטון היפאני על קוריאה לארמונו של איל הון כדי לשרת את בת אחיו, אבל למי שהביא אותה לארמון יש כוונות אחרות לגמרי. סיפור של עוקץ שהופך גם הוא לסרט מוסר נשי מקבל את התוקף שלו בעיקר מהעיצוב המהמם של תמונה וצבעוניות של צילום מוקפד לצד עלילה ארוכה, כמו סרטים רבים כאן, המעייפת מעט את הצופה.
ארוך מאוד, מידי הוא גם סרטה של הבמאית האנגליה אנדריאה ארנולד ("דרך אדומה") "דבש אמריקאי" או אולי "דובשנית אמריקאית", סרט שנמתח לא רק לאורכה של דרום מערב ארה"ב, אלא גם לאורכן של כמעט שלוש שעות בהן עוקבת הבמאית האנגליה אחרי צעירה אמריקאית שברחה מהביית והיא מצטרפת לקבוצת צעירים הנודדת בין הערים הקטנות ומנסה למכור מנויים של מגזינים.
ב'אנר של סרט מסע המצולם – לא שיגרתי, בפורמט מכווץ של הקולנוע של פעם עוקבת הבמאית איתנו אחרי השתלבותה של הצעירה בקבוצת הצעירים, כולם נפלטו ממסגרות כאלה ואחרות והם מחפשים את עתידם בנסיונות לחדור לכלכלה הנורמטיבית. מעשנים, שותים, משתוללים, אוהבים, חולמים, אבל בסך הכל ילדים טובים שמנסים לעשות למחייתם. סיפור מסגרת רופף עוקב בעיקר אחרי האהבה המתפתחת בין הצעירה כהת העור סשה ליין לבין ראש קבוצת המוכרים שייה לבוף. עוד סרט בקאן שצריך לקצר בשעה, בערך.