ניקולאס קייג' החליט כנראה ללכת בעקבות דונאלד. דונאלד קאופמן, הוא אחיו הדמיוני הפחות מוכשר של צ'ארלי קאופמן, לפחות על פי "אדפטיישן". שם בעוד עבודת כתיבה מרתקת בסרטו הגאוני של ספייק ג'ונז אתם זוכרים התבקש צ'ארלי לעבד לקולנוע ספר בשם "גנב הסחלבים" שהיה לרב מכר בארה"ב ונכתב בעקבות מאמר על גבר דרומי שתחביבו הוא סחלבים. לגדל ולגנוב מהטבע. בסרט מתקשה צ'ארלי להפוך את המילה הכתובה המופשטת למערכת תמונות על פי הרוח ההוליוודית המסחרית ותוך תהליך היצירה שנחשף בפנינו הפוער מולנו את עולמו הפנימי המיוסר הוא מביט באח המומצא שעולמו מורכב הרבה פחות.
בעוד צ'ארלי שואף לנשגב ומנסה לחדור לנפשותיהם של הגיבורים תוך מלחמה פנימית עם צרותיו הפיסיות ופחדיו וגחמותיו, דונאלד האגו האחר שלו מציע פתרונות פופולאריים, שיטחיים ולעיתים אפילו נלעגים הנושקים לעולם הפעולה והסקס. בתפקיד שני האחים מופיע בסרט אותו שחקן, ניקולאס קייג' באחד מנסיונותיו האחרונים לעשות משהו משמעותי בקולנוע. זה היה ב 2002, לפני יותר מ – 15 (!!!) שנים וגם אז גמגם קייג' כבר בקריירה שלו בבחירת תסריטים מעניינים וגלש במהירות אל המסחרי והנלעג.
הקריירה של קייג' רצופה מעברים חדים כאלה במהלכה, לא מבין כל כך מדוע, הוא זכה בתקופה לא קצרה למעמד רציני הרבה יותר ממה שמגיע לו. הפסאדה היתה כל כך דומיננטית עד שרק בשנים האחרונות העזו הקריקטורות והחקיינים להשתמש בדמותו הנפוחה לצרכים שלהם והם לא חוסכים שבטם. למרות שבטבלת האקסל של ההישגים והחשיבות האמנותית שלו רשומים בטור הזכות כמה וכמה סרטים מעניינים, מהם כאלה שנשארים בזיכרון ובהיכל התהילה של הקולנוע, נדמה לי שגם אלה יכילו כמות אדירה של ד.נ.איי של הגזמה ומניירות. וכך "ביבי אריזונה", "לב פראי", "לעזוב את לאס ווגאס"(עליו קיבל את האוסקר), "עיני נחש", "לגעת במוות" ו"אדפטיישן" הנפלא.
לא רוצה להיכנס לבעיות אישיות של כסף, בזבוזים והתנהלות ראוותנית אבל כאשר אלה מהווים גורם בשיקול הדעת המקצועי, גם למי שחייב לחלוק את התוצאה על המסך ולהתנגב משטף השטויות, יהיה כנראה מה להגיד. וההחלטות האמנותיות של קייג' תלויות כנראה מאוד בשיקולים הכלכליים, אחרת אי אפשר להבין את הכמויות האדירות של זבל מסחרי שהוא שוחה בו בשנים האחרונות. "קוד 211" הוא בהחלט חלק מאותם טעויות בשיקול, ובמקרה של הסרט עצמו זוהי טעות קיומית טוטאלית.
במבט לא אחראי ומטושטש כמו זה שיקבע שגוואטמאלה נמצאת איפה שהוא בחצי המערבי של כדור הארץ, נוכל למקם את הסרט במרחב הנפרש בין "אחה"צ של פורענות", "בלאק הוק דאון" ונגיד "יום אימונים מסוכן" וסליחה עם הדוגמאות… ז"א סיפור על שוד בנק שהשתבש, יחידת קומנדו שפעלה במדבריות אפגניסטן וגם סיפור חניכה משטרתי. אבל למרות המטען העודף, מה שיש בסרט שרקח לנו יורק אלק שקלטון זאת רק העטיפה וגם היא אכולה, מקומטת ומודפסת רע ועל נייר זול.
הסיפור כאמור לוקח אותנו לצ'סטרפורד, עיירה שלווה בדרך כלל שבה מקרה פלילי מסעיר הוא ניסיון של נער שחור להחזיר אגרוף לקבוצה של שלושה נערים לבנים רעים כמובן שמנסים להתעלל בו בשרותי בית הספר התיכון בו הם לומדים. העונש המוטל כמובן על הנער השחור, הוא או סילוק מהמסגרת החינוכית או להתלוות לניידת ביום אחד של פעילות כדי ללמוד על החיים. השוטר הנוהג בניידת הוא קייג' העומד ימים אחדים לפני הפנסיה שלו ולידו הפרטנר שלו שהוא גם חתנו, בעלה של הבת שמודיעה בתחילת הסרט שהיא הרה, אבל לא מדברת עם אבא כי התנהג לא יפה לאמא שמתה בנתיים מסרטן.
במקביל מנסה קבוצה של לוחמי קומנדו מיומנים מאוד אבל רחוקים מיושרה להשתלט על כמה מיליוני דולארים בעסקים אותם עושים באפגניסטן האלימה. כשהפעולה שלהם הורגת אבל לא עולה יפה הם מבינים שקצה זנב הכסף נמצא באחד הבנקים בארה"ב ולכן הם מגיעים לפשיטה אלימה על הבנק בצ'סטרפורד שלנו. הוסיפו כאן גם שתי עלילות משנה לא מפותחות כדי לעבות את האווירה – סוכנת אינטרפול יפיפיה עם מבטא איטלקי העוקבת אחרי קבוצת הקומנדו עד לעיירה השלווה ואמו של הנער השחור העובדת כאחות אחראית בבית החולים שיקלוט את נפגעי האקשן שיתפתח.
כל העיסה הזאת נשפכת לנו בפנים בחוסר אמינות נוראית הנסמכת על העובדה שסיפורים כאלה ראינו כבר במאות בקולנוע ובאלפים בטלוויזיה. קפיצות עלילתיות, גמגום בבניית הדמויות ובמטלות המהודקות לכתפיהן הדלות על הכל משחק חובבני שמהבהב בין פוזיציות שהיו דומות למי שהם שהיו דומים למי שהם שהיו שחקנים. שלא בטובתו מעורב באקשן גם אורי פפר הישראלי שזכה לתפקיד ראש קבוצת הקומנדו, אבל, אויה ולמרות הכוונות הטובות, אפילו להוליווד לא הגיע. כי על פי הפרסומים בעיתונות המקצועית רשומה סופיה בולגריה כאתר בו צולם הסרט…
ועל כולם קייג'. מי שחדר לקולנוע כקרובו של קופולה בימים הגדולים של האיש שהיום מגדל יין בערבות קליפורניה, זולג ממנו באשדים אדירים של חוסר כשרון וטיפשות לא אחראית. אותן מניירות, אותן נהמות, אותה בלורית מלאכותית שנראית מגוחכת למרחוק. וכמו שטף דם קטלני שאינו נקרש, יש מזה עוד ועוד.
השאלה היא רק, עד מתי ?
"קוד 211" – 5 בסולם אורשר
211