"קולט" ו"האם אי פעם תסלחי לי" – בין שתי נשים . גידי אורשר

שתי נשים, שתי סופרות וסיפור אמיתי, מאה שנים בניהן, אחת צרפתיה השניה ניו יורקית, אחת לסבית והשניה מיישמת גם וגם, סיפורי חיים הנושקים בכרוניקה ושתיהן טבולות בזיוף אמנותי. קולט היא סידוני גבריאל קולט, אחת הסופרות הצרפתיות המוכרות ביותר שפעלה בדמדומי המאה ה-19 ובחלקה הראשון של המאה ה 20 בפריס והרחיבה את מנעד פעולותיה האמנותיות גם לבמה במסגרות שונות. בתחילת הקריירה הספרותית שלה כתבה שורה של סיפורים אישיים על גיבורה צעירה ושמה "קלודין" שפורסמו תחת שם העט של בעלה. לי ישראל היא ליאונור קרול ישראל סופרת שחיה ופעלה במנהטן של שנות ה 60 ואילך שהתמחתה בתחילת דרכה בכתיבת ביוגרפיות, אולם דווקא עיסוקה בזיוף מכתבים אישיים של אמנים מפורסמים ומכרתם הוא זה שהעלה אותה למודעות.

שתי דמויות שונות משני צידיו של האוקיאנוס עם קווי מתאר דומים שהקולנוע מפגיש באורח פלא עכשיו במקומותינו בשני סרטים באיכות, ביכולות ובכוונות שונות. אבל מפתה להשוות.

"קולט" של הבמאי האנגלי ווש ווסטמורלנד הוא הסרט הגנדרני יותר, עוד אפיזודה די מגוחכת של תעשית הקולנוע האנגלית במפעל הקולוניאליסטי של תרבויות, המנכסת את תעשית סרטי הקרינולינות וסרטי האופנה התקופתיים ליכולות המשחק המהוללות, כביכול של התאטרון הבריטי. זאת אינה הפעם הראשונה, ומן הסתם גם לא האחרונה שבה ינסו האנגלים להראות לכולם שהם שולטים בטקסטים ובדמויות שמקורם מהצד השני של התעלה – מצרפת ועד רוסיה הצארית, הכל בעזרת הטכניקה המוקפדת שנלמדת היטב בבתי הספר למשחק ומיושמת באופן מרשים כל כך על הבמות בווסט אנד, בתאטרון הכורסא ובסרטים תפוחי תפאורה אחרים שמנפיקים הבריטים לעיתים מזומנות.

"קולט" הוא בדיוק כזה, מוצר סינטטי, טווסי המתהדר בנוצות לא לו ולכן נראה כל כך דל ובלתי אמין. לא רק המבנה העלילתי השאבלוני, בלי טיפה אחת של אפיון , שארם או אספרי צרפתי. גם המשחק המעוצב, המנייריסטי של כל השחקנים ועל כולם קירה נייטלי ושפתה התחתונה המשתרבבת תדיר  ברגעים של רגש משתחרר. הגברת, היפה, נכון לרגעים מציעה משחק טכני חסר רגש, קר ומנוכר, ממש כמו השימוש המוקפד במבטא האנגלי המלכותי-מלוטש- סנובי  שלה, ולא נמסה אפילו ברגעים של הסצנות האינטימיות ביותר. ויש כמה כאלה בסרט. גם האיש שמולה, דומיניק ווסט בתפקיד בעלה מציע דמות נפוחה, אסרטיבית ורעשנית, גדולה מהחיים שכולה התנאות בז'סטות גדולות שאולי מרשימות על הבמה, הרבה פחות בקולנוע.

הצרפתים, אגב החזירו לאנגלים באותה מטבע וכמה הפקות, גם בקולנוע נטלו מהארסנל של הבריטים כדי להפיק אותם בצרפתית. זכרו למשל מה עשה אלן רנה לאלן אייקבורן בכמה עיבודים למחזותיו "מעשנים/לא מעשנים", "חייו של ריילי", "לבלות" בין השאר. ושם למרות שהתוצאה היתה מרעננת יותר בכיוון ההפוך, עדיין הדיוק והרוח של אמינות נעצרת במעברי הגבול.

"קולט" הוא סיפורה של אשה צעירה שנולדת בכפר קטן בפריפריה של בורגון בצרפת ורצתה ככל יכולתה להגיע ללונדון, ללב הפועם של החברה המשפיעה. כמו שכתבה עם גיבורת ספרה הראשון, הצעירה עזת הלב קלודין "אמנם נולדתי שם אבל לא אמות שם"… לשם זה היא אפילו הרשתה לעצמה להתאהב באמרגן ספרותי, אנרי גוטייה ווילאר המכונה ווילי, המבוגר ממנה בחמש עשרה שנים ולהינשא לו. ווילי, שניהל חצר לא גדולה של סופרי צללים שפרסמו את ספריהם בשמו והיה נואף, בזבזן ומהמר גילה שאשתו יודעת לכתוב ומכאן ועד ניצול, לעיתים אלים של כשרונה היה המרחק קצר. הספר הראשון שכתבה קולט תאר את התרשמויותיה מהחיים של נערה צעירה שלא בחלה בנסיונות אישיים כאלה ואחרים, והיה לרב מכר. אחריו באו המשכים נוספים באותה רוח והכסף זרם. הבעיה היתה שווילי חתם על הספרים בשמו וקולט נשארה אנונימית.

השקר היה גם מנת חלקו של ווילי בכל הנוגע לזוגיות ולמרות שהצהיר כל הזמן על אהבתו לקולק לא נמנע מלבקר מיטותיהן של גבירות רבות אחרות בפריס, בהן לא מעט זונות בטענה ש"אלה החיים כאן, בעיר הגדולה". לקולט נמאס ואחרי ביקור בכפר הולדתה ושיחת הבהרה עם אמה היא חזרה הביתה כדי לפצוח בשורה של רומנים מצידה – עם גברים ועם נשים כאחד. אקט השחרור הזה מהמחוייבות הזוגית וקשר עמוק במיוחד עם רוזנת גברית במיוחד הביא גם להחלטה לנתק את הקשר עם ווילי ולהתחיל לפרסם בשמה את סיפוריה ואת הפעילויות האמנותיות שלה על הבמה שגם הן היו פרובוקטיביות.

הסיפור הזה שיש בו רמזים בלתי מפותחים לסוג של דיון על אמת ושקר בספרות בפרט ובאמנות בכלל, על מקומה של האשה ומאבקה לעצמאות אל מול חברה שמרנית יכול היה להיות מעניין אם ווסטמורלנד היה במאי שהיה רוצה או מסוגל להתמודד עם הנושאים הטעונים הללו. אבל, לפחות על פי התוצאה החיוורת, המפוהקת והשאבלונית – הוא לא. ראשית בבחירה להתרכז בחלק הראשון של חייה של קולט ולהיעצר דווקא ברגעי הנסיקה שלה למיצוי הפוטנציאל. על פי הסרט לא ברור לחלוטין מדוע הפכה האשה השדופה והאנמית הזאת להיות אחת הסופרות הצרפתיות החשובות, ממש לא. תסריט דלוח ובימוי שאין בו שום הברקה אחת משאיר אותנו בהרגשה ששוב נוצלה תפאורה והוצאו מהמחסן תלבושות בשביל פרוייקט סתמי , אולי רק לרענן את מהלכי ההפקה בקולנוע האנגלי. חבל.

"האם אי פעם תסלחי לי" הוא פרוייקט שונה לחלוטין, צנוע ומלבב שבניגוד ל"קולט" דווקא חוסר היומרה שלו הופך אותו לפנינה קטנה וחיננית. גם כאן מדובר בסיפור אמיתי המבוסס על זכרונותיה של לי ישראל המתוודה בעיסוקה הפלילי כמזייפת מכתבים של אמנים מפורסמים כדי למכור אותם ולהתקיים. גם כאן הנושא הוא אמת וזיוף באמנות, אבל כאן הטיפול הוא מעמיק יותר, מעניין יותר ולכן גם בעל משמעות רבה יותר. הזיוף כאן הוא יצירה אמנותית כשלעצמה כאשר לי, הגיבורה מתאימה את הטקסטים של המכתבים שהיא כותבת בשמם של המפורסמים לסגנונם, לרגעים בחייהם, בהיתכנות מדויקת המחייבת ידע ויכולת מוקדמים. משהו כמו מוקודרמה ספרותית ואישית.

ולכן הזיוף שלה הוא אכן זיוף, אבל זה הזיוף המיושם גם ע"י אמנים רבים אחרים היוצרים את הרובד שלהם על חיים של אחרים. הבעיה היא שמעשיה פליליים ואכן, לי שילמה את המחיר על תקופה זאת בחייה.

לי ישראל היא סופרת המתפרנסת מכתיבת ביוגרפיות של אמנים מפורסמים, בעיקר אמני עבר פופולאריים ומועסקת כדי להשלים הכנסה ולהתקיים במשרד עורכי דין. היא נמוכה, שמנה, מוזנחת, מיזנטרופית, אלכוהוליסטית ולסבית. ככזאת קשה לה למצוא חברה חדשה, בייחוד אחרי ניתוק היחסים עם חברתה הקודמת. בתחילת הסרט היא מפוטרת מעבודתה ומכיוון שהיא חייבת לשלם את שכר הדירה, לקחת את החתולה הזקנה שלה לוטרינר ופשוט להתקיים היא מחפשת עבודה. הסוכנת שלה אינה אשת בשורה ובסופו של ויכוח היא מייעצת ללי לחפש עבודה חליפית.

על הקיר בדירה המרופטת תלוי מכתב ממוסגר שקיבלה מקתרין הפבורן עליה פרסמה ספר ביוגראפי ולי בחוסר ברירה מחליטה למכור אותו בחנות ספרים שכנה. באחד הימים בספריה העירונית, תוך כדי ניסיון להכין ספר ביוגרפי על חייה של הבדרנית פאני ברייס ("מצחיקונת") היא מוצאת מכתב אותנטי באחד הספרים ואז עולה במוחה הרעיון. שורה של מכתבים, כביכול של אנשי במה ידועים נכתבים מעתה בחדרה על מכונות כתיבה ישנות ונמכרים במזומן לחנויות אספני ספרים במנהטן.

במהלך הזמן היא פוגשת את ג'ון הוק, הומוסקסואל אנגלי בניו יורק, חסר בית ושורשים עם הרבה קסם אישי ובאחווה הדחויים הם הופכים לחברים ולשותפים. המצב הכלכלי משתפר מאוד למרות שהקשיים בביצוע הולכים וגדלים וגם כאן הפשע אינו משתלם.

מריאל הלר ביימה את הסרט על פי ספרה האוטוביוגרפי של ישראל והיא עושה את זה בעדינות, בחן, עם הומור המעורב בכאב, עם כושר הבחנה ויכולת ביטוי. הצניעות והאיפוק הם שם המשחק שהופך סרט עוקץ לדרמה אישית ואנושית כל כך. הלר, עם הצלם ברנדון טרוסט מצליחים לעצב עולם מטושטש, אפלולי המשקף את מצב הרוח של הגיבורה ובעריכה נכונה וחכמה של אן מקייב מוליכים את הסרט הישר לתוך האמפטיה הפעורה של הצופים.

חלק ענקי בהצלחה של הסרט החמוץ-מתוק הזה נתלה ביכולות המפתיעות של מליסה מקארתי בתפקיד הראשי. מקארתי ברוב הסרטים שפגשתם אותה היא הכלב הפראי המפר את הסדר הציבורי ומחרב כל חוש אחריות שהוא. קומיקאית טוטאלית שלא עושה חשבון לטעם הטוב הופכת כאן כיוון ומצליחה להוכיח גם את הכישרון הדרמטי והיכולת לעצב דמות אמינה, מרירה, נוגעת ללב המתייחסת לחיים בציניות המגיעה להם. הקומדיה עשתה את מקארתי עשירה מאוד (היא אחת השחקניות המתוגמלות יותר בהוליווד) והשינוי הדרמטי כאן יעשה אותה גם מכובדת, אולי אוסקר.

לידה מציע גם ריצ'ארד אי גראנט האנגלי תפקיד נפלא, דווקא משום המניירות שלו המתאימות כאן ככפפה לדמות העלובה אותה הוא מגלם. השניים משלימים האחת את השני והיכולת הזוגית משפיעה על הסרט את האיכויות העדינות שעושות את הסרט למצודד כל כך.

"קולט" – 7 מינוס בסולם אורשר
Colette

"האם אי פעם תסלחי לי" – 9 בסולם אורשר
Can You Ever Forgive

 

רוצה לשתף ?