זה לא שאין אלוהים. הוא ישנו, אבל הוא חרא של בן אדם.
זאת המסקנה העולה מסרטו החדש של ז'אקו ואן דורמל הבלגי שמרשה לעצמו לסנוט בכלים הכי קדושים שהאדם והממסד שהתגבש סביבו המציאו לעצמם כדי להתגבר על הפחד הקיומי, בעיקר על פחד המוות. בסרט, המצטרף לשורה לא ארוכה אבל מעניינת מאוד של סרטים קודמים (רק ארבעה בס"כ אחרי שנים של פעילות בשטח: "טוטו הגיבור", "היום השמיני" ו"אף אחד לא מושלם"), הוא הולך מול הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו וגם ביוצאי חלציו שהחזיקו יפה מאוד את הכנסיה הנוצרית כבר 2015 שנים.
אני מקנא ביוצר שמרגיש שהוא יכול לפתוח חשבון כך עם השופט העליון, בורא עולם, חורץ גורלות שנוכחותו תלויה מעלינו מפרק א' בספר בראשית או מהמפץ הגדול, תלוי מי סופר. אבל יותר מקנא בחברה שמסוגלת לעכל סרט שכזה בלי לשרוף בתי קולנוע, לאיים ברצח, לקיים הפגנות מחאה וגם לאסור תמיכות ממסדיות כלכליות, שעדיין לא הוציאה פולסא דנורא על הבמאי וצוותו בשל הביקורת שמתח על מי שמכפית הזהב שלו אוכלים רבים ממעצבי דעת הקהל בסביבה. כן, אני מדבר על הממסד הדתי, השמרני שלא מוכן לקבל שום סאטירה הנוגעת למה שבשבילם הוא "קודש הקודשים" ובשביל אחרים – רק אחת מכמה ספקולציות אפשריות.
אצלנו זה לא היה עובר בשקט, אבל כנראה בגלל שמדובר בנוצרים ימח שמם, אפילו יהודי מאמין כמו מיקי מכלוף זוהר יוכל לבוא ולצחוק בהנאה. אם יש לו חוש הומור, זאת אומרת.
הקומדיה האלוהית, במקור שמו של הסרט נשמע כמו "הברית הלגמרי חדשה" הוא סרט רענן, תזזיתי, מקורי שיכול בקלות להחזיר את החיוך אל פניהם של מי שרואים בעולם מאגר של אסונות, קשיים, חוסר צדק, כאב וניצול ובחלק גדול מהסרטים המדברים על כל אלה, טרגדיות וסרטי מוסר כבדי ראש וארוכי פנים. ואן דורמל, ולא בפעם הראשונה מציע זוית אחרת, משעשעת, סונטת, ויזואלית מאוד ומלאת רעיונות שיכולה להניע אותנו לאותן מסקנות, אבל לעשות זאת בחן ובהומור וביכולת מופלאה של המצאה.
אלוהים הוא ראש משפחה, קטנה, שבורה, המתגורר בדירה בבריסל. אחד מחדרי הדירה הקטנטונת המשמש לו כמשרד מכיל קירות ענק ובהם מגרות חיי כל התושבים של העולם. במרכז החדר שולחן ועליו המחשב שאיליו מזין אלוהים, תוך צחוקי הנאה מרושעים את החוקים והתקנות המשפיעים על הלכות אדם ואשה. והחוקים הללו נראים ונשמעים כו חוקי מרפי, המכבידים, המעצבנים את חיינו, עובדות ההופכות את היום יום לסיוט. "ברגע שאתה נכנס לאמבטיה, הטלפון מצלצל". או "התור השני מתקדם תמיד מהר יותר". או "פרוסת הלחם תיפול תמיד על הצד המרוח בחמאה" הבנתם את רוח הדברים.
לאלוהים יש אשה, רכיכה שמנמנה וחסרת חן הסוגדת בעיקר לפוטבול ולבייסבול ולעשות אוכל למשפחה ולנקות את הדירה ובת צעירה, איאה, ששונאת את אבא המתאכזר גם אליה. האח הגדול, JC (ג'יזוס קרייסט, למי שלא הבין), ברח מהביית מפני שלא הסתדר כל כך עם אבא. ועכשיו גם הבת מנסה להסתלק, מאותן סיבות. אבל לפני זה היא גונבת את מפתח חדר העבודה, מעבירה לכל הברואים הודעות SMS על אורך חייהם ומפרמטת את המידע על המחשב.
מעכשיו יקרו בסרט שני דברים : האחד, איאה תחפש לעצמה בעולם האמיתי (על פי ואן דורמל, והעולם הזה הוא מוטרף לגמרי) עוד שישה שליחים, והשני שאלוהים יצא גם הוא לעולם הגדול כדי לחפש את הילדה ולהעניש אותה בדרך הביתה. ששת השליחים יצטרפו ל12 של JC ליצירת "הברית החדשה לגמרי" שאכן תביא סדר ציבורי חדש לעולם ורק טוב.
ואן דורמל הנוטל על עצמו משימה סיפורית, דתית וסגנונית מסובכת במיוחד מצליח לנצח בשלוש החזיתות ולהעמיד סרט סוריאליסטי משעשע מאוד. המסגרת הייחודית הזאת מכתיבה טיפול שאינו שגרתי, נראטיבי ופשוט של מבנה ודמויות והגיון, ולכן יכול ואן דורמל להמריא, והוא עושה זאת נפלא.
יש כאן המון רעיונות החולפים מולנו במהירות שיא, לא תמיד באופן כזה שנוכל לקלוט או לעכל אותם תוך כדי מרוץ, אבל הם מצטרפים לעגלה עמוסה אותה אנחנו יכולים לקחת הביתה, לעיון מאוחר. היכולות הויזואליות שלו, העריכה המשוגעת, הצילום האל (גם העל) טבעי מעמידים אותנו כאן מול סרט שבודאי יותיר את רישומו, לפחות בחוגים שאוהבים קולנוע לא קונוונציונאלי.
אלוהים אולי לא יאהב את הסרט (למרות שאם יש לו חוש הומור, אולי הוא יקח אותו לתשומת ליבו), אבל הצופים בודאי שכן.
"קומדיה אלוהית" – 9 בסולם אורשר.