חוסר הבהירות, אי יכולת להחליט על תפיסה חברתית בסרט שזאת היתה כוונתו, הנפיחות התמטית הפוגשת רדידות יצירתית, כל אלה הופכים את הסרט לנסיון כושל גם בתחום המסר וגם בתחום השפה הקולנועית הקונוונציונאלית. ושוב מתברר שאין דבר חדש מתחת לשמש, גם לא בצל העצים.
יותר שאלות מתשובת מציע הסרט המעצבן הזה "קפטן פנטסטיק" שאמור לחשוף אותנו לתיבת נוח קיומית- חינוכית-פוליטית-הכרתית-משפחתית ששטה לה בדד, מטלטלת על מיים סוערים של תרבות אמריקה המודרנית, של חיים המודרניים בכלל, מחפשת עלה של זיית או אולי פיסת יער פראית בשביל לעגון עליה ולקיים את עצמה. יותר בלבול מוח מסדר הגיוני מונח כאן על המסך במסגרת סרט עצמאי זה שטשטש את שיפוטם של מבקרים ומעניקי פרסים צדקניים, לפחות בעיני עצמם.
התפיסה הרוסואית של חזרה אל הטבע, עידן הנאורות ותאוריות כלכליות של שמאל קיצוני היא אמנם הזיה רומנטית שקל וגם נעים להישאב לתוכה בעידן של בורות ובערות וקפיטליזם חזירי שגועש מסביבנו, אבל למרות שמאט רוס בסרטו השני מנסה להוביל אותה אל מרכז המודעות שלנו, גם הוא מאבד דלק במהירות ומשאיר את הסרט שלו וחצי תאוותו בידו. לא ברור מה הוא בעצם רוצה מאיתנו ומי, לעזאזל השתלט לו על התסריט באמצע העבודה.
בהעדרה של אם מטלטל אבא בן (ויגו מורטנסן) את ששת ילדיו לג'ונגל כדי להעביר אותם שם סדרת אימונים חסרי רחמים אל מול הטבע בימים ואילוף אנציקלופדי של הקנית ידע בכל מחיר בלילות. בן, טיראן חסר רחמים עושה את זה בהכרה שלמה שהוא מחנך את ילדיו, ואת הצופים איתם לעולם אוטופי שאולי נמצא אי שם, באופק ההזוי של חזונותיו, אבל בעצם הוא מוביל אותם לחיסול פיסי וחברתי. בעולם חומרני של טלויזיה וסמארטפון ומכוניות וצרכנות והצרת אופקים אין מקום לערכים טהורים עליהם הוא מחנך בנוקשות אכזרית את ילדיו. בודאי לא למצע המורכב רק מערכים אלה.
הסרט נפתח כשהוא טבול כולו בעולם המבודד, האכזרי, הנוקשה, הטיראני של האב, ביערות של מדינת וושינגטון לשם שינע בן את ילדיו, מניפה גילית שנעה בין בגרות לינקות. הבכור מוכיח את בגרותו כאשר הוא משסף את גרונו של צבי באכזריות נוראה, מורח על עצמו את דם החיה ומוכיח כך את יכולתו להתקיים בעולם שאין בו חמלה אנושית, רק שכל ויכולת הישרדות קמאית. אח"כ, לאור העששית תתנהל לה שיחה שלא היתה מביישת שום סמינר לספרות באוניברסיטה על משמעויות אלה ואחרות של גדולי הרוח והתאוריות שלהם כשבמקום את ראש השנה חוגגים את יום הולדתו של נוח חומסקי.
רוס מנסה לעמת כאן שתי תפיסות חיים, אבל כמו נהג טירון מתנפץ על תמרור הדרכים הראשון המורה את הכיוון. הוא לא רוצה, או לא יכול להחליט ולכן הדרך שנראית, לפחות על פניו בתחילה ככזו הזוכה לסוג של אמפטיה, הגשמת התאוריות הקיצוניות של בן נזנחת והאופציה השניה שהיתה מקוללת ודוחה כל כך בחלק הראשון הופכת לאופציה המועדפת, והכל מסתיים בשיר הלל לקונוונציה, שלא לאמר למלודרמטיות עם הלחלוחית בעיין, המתקתקה והנוחה לה בז הסרט בתחילתו.
הבעיה הנוספת של הסרט, מלבד חוסר הבהירות של כוונותיו היא הדרך בה הוא מתייחס למנהיגותו של בן, האב הדומיננטי שבזרוע נטויה מנהל את בניו הרכים בדרך כל דיקטטור. רוס יוצר כאן את הגרסה שלו, המבולבלת ל"מפרץ מוסקיטו" הוותיק של פיטר וויר ו"הנחשול" של אלכסנדר גראסהוף על פי ספרו של מורטון רו, שני סרטים שנעים בין הבריחה לג'ונגל מרוחק כדי להמלט מאיום שואה גרעינית לניסוי פשיסטי שנעשה על כיתה ליצירת חברה פשיסטית ואלימה. אם יש שאלה העולה כאן, מהסרט היא באשר לאותה סוגיה של ניצול הכוח של האב על ילדיו, שחלקם מתמרד בסופו של דבר כדי להפוך אותם לעדר ממושמע שאינו יכול לחיות בלעדיו.
אי אפשר שלא להזכר בבדיחה על קבוצת הנערים שיושבת על ברזלים בכיכר הבימה. ניגש אליה זוג תיירים ומבקשים לדעת את הכיוון לדיזנגוף סנטר. "do you speak english?" הם שואלים. לא, עונים הנערים. "german?", לא. "french?" לא. "spanish ?" לא. "italien? " לא. התיירים עוזבים מאוכזבים ובחור אחד על הברזלים אומר לשני "תראה תראה, מדברים חמש שפות, אבל זה לא עזר להם כלום"…
חוסר הבהירות, אי יכולת להחליט על תפיסה חברתית בסרט שזאת היתה כוונתו, הנפיחות התמטית הפוגשת רדידות יצירתית, כל אלה הופכים את הסרט לנסיון כושל גם בתחום המסר וגם בתחום השפה הקולנועית הקונוונציונאלית. ושוב מתברר שאין דבר חדש מתחת לשמש, גם לא בצל העצים.
"קפטן פנטסטיק" – 6 מינוס בסולם אורשר.