במעיין המתגבר של סרטים הוליוודיים הממחזרים עצמם לדעת היתה זאת רק שאלה של זמן שגם סדרת סרטי האיגרוף "רוקי" תצוץ ותצוף ותופיע שוב לפנינו, עטויה בגלימת המשי ההזוהרת של העבר המפואר. ואכן זה בא, אבל בניגוד לכמה סרטים משובטים אחרים, הסרט החדש דוקא עולה במעט על הרמה הממוצעת של אלה שבאו לפניו.
הוליווד התיייחסה לא פעם לעולם האגרוף וכמה סרטים שנשארו בוהקים על דרך הקולנוע האמריקאי יכולים להוכיח את העיניין שהספורט האקספסיבי הזה זכה לו במהלך השנים. איך נוכל לשכוח את "האלוף" משנת 1949 של מרק רובסון עם קירק דאגלאס שעשה הכל בדמותו של מידג' קלי להגיע לפסגה הנכספת, את רוברט ריאן הנפלא כמתאגרף מבוגר המנסה לחזור לזירה אל מול הסיכויים וההימורים בסרט "THE SET UP " מ 1949, את "אלימות בשכונות העוני" מ 1956 סרטו של רוברט וויז המתאר את דרכו לצמרת של פול ניומן – הוא רוקי גארציאנו אלוף העולם, את "FAT CITY " של ג'ון יוסטון משנת 1972 עם סטיסי קיטץ' כמתאגרף מזדקן שהקריירה המתדרדרת שלו פוגשת את ג'ף בריג'ס הצעיר בנסיקה. וכמובן את "השור הזועם" של סקורסזה עם דה נירו באחד מתפקידי חייו.
לכל הסרטים הללו שהתייחסו ברצינות תהומית לעולם האיגרוף ושמו אותו כמשל חברתי ויזואלי ומוחשי מאוד היה מן המשותף, לפחות באופן בו הציגו את הדרמות האנושיות שנשאו. תמיד היתה זאת דילמה אישית, צורך בפתרון למצוקה נפשית וזירה לטיפול פסיכולוגי של הדמויות יותר מאשר אופציה להראות לעולם איך מרוצצים גולגלות, מפרקים פרצופים ומנגבים נהרות של דם וגשם של זיעה מתובל בשיניים שבורות וגבות עיניים מתפוצצות.
סטאלון וסדרת סרטי "רוקי" שלו, שישה במספר עשו דוקא את כל אלה. נכון שבבסיס הוצעה לנו אגדה אמריקאית של חלום מתוצרת פילדלפיה על בריון שכונתי לבן ששואף להיות הכי טוב בעולם וכמעט במקרה נקלע לקרב עם האלוף השחור אפולו קריד. אבל במסגרת ההבטחה לדם, יזע ודמעות, לאו דוקא בסדר זה עברנו את סדרת האימונים של סוס ההרבעה האיטלקי שפיזר המון טסטוסטרון על המסך ואל תוך הפרצופים הנלהבים של הצופים בסרט שיהפך לסדרה. עקבות נסיון לעידון ולתחכום אפילו לא נראו בבדיקות DNA. השיאים של הפרק הראשון, והפרקים שיבואו אח"כ יהיו סדרה הולכת ונמשכת של קרבות בקלוז אפ, שרירים משתרגים, אגרופים ניתכים בפרצופים מתעוותים ודם נגר כמי נהר.
לא בכל המקרים רוקי בלבואה ניצח. אבל תמיד הוא סיים את הקרב כפייבוריט. כך במפגש הראשון עם אפולו קריד שהפך מיריב למאמן אישי וכך בסרט השישי בקרב עם מייסון דיקסון אלוף העולם הצעיר ממנו. בשאר הקרבות ניצח, הפך לאלוף העולם, הגן על התואר מול ז'לוב רוסי ענק, הצליח לפרוש ולפתוח מסעדה, לחזור לזירה ועכשיו הוא פוגש את בנו של יריבו-ידידו קריד והופך להיות המאמן האישי. התוצאה של הקרב הסגור בינו ובין אבא קריד, סוד שמור עד כה, נחשף בסרט הזה.
אחרי שהרבה אויר ואנרגיה נושפו בסרטים הקודמים של הסדרה, נראה שבעל הבית סטאלון והבמאי שלו כאן ריאן קוגלר החליטו להוריד הילוך צעד שעושה רק טוב לתוצאה הסופית. "קריד" הוא סרט על אנשים והסיפורים שלהם, דרמה אנושית יותר מאשר סרט ספורט. כך חוזרים השניים ומציבים את הסרט שלהם, בצדק, ליד הסרטים המעניינים יותר של עולם האיגרוף . הורדת ההילוך מעלה את הסרט כיתה והופכת אותו למיטיב עם היוצרים והצופים כאחד.
אדוניס ג'ונסון (מיכאל ב. ג'ורדן) הוא בנו הלא חוקי של אפולו קריד שגדל במוסדות לחינוך מיוחד כילד בעייתי. הוא זוכה לביית חם ולחינוך טוב ולמשרה מכניסה לאחר שהוא מאומץ ע"י אשתו של אפולו, אולם חלומו הלא נסתר הוא ללכת בעקבותיו של אביו המת, אותו לא זכה להכיר. רוקי בלבואה פרש מזמן מעסקי האגרוף ועכשיו הוא מנהל מסעדה איטלקית בפילדלפיה. אדוניס מגיע איליו ומציע לו לאמן אותו לקראת חיים בצל הזירה. רוקי מהסס, אולם לא יכול לעמוד בפני קסמו של הילד והחוב שהוא חייב לאביו, והשניים יוצאים לדרך הארוכה לאליפות.
הסיפור של אדוניס, סיפור האהבה שלו לשכנה היפה והמתחרשת, היחסים בין האיש הצעיר והמאמן המזדקן תופסים את רובו של הסרט ומוסיפים לו מידה לא מבוטלת של עיניין ויכולת. לא הכל מרוכז בזירה ורגעים ארוכים מלווים את הדמויות בעולם שמחוץ לאיגרוף. רצונות, תקוות, מאבקים, חששות, היסוסים, מנעד לא קטן של רגשות מוהלים את קטעי האקשן באפיון אנושי די מעניין. הדמויות עגולות ואמינות, נטולות עילגות נוהמת ואפילו סטאלון מציע לא מעט רגעים של יכולת וכשרון משכנע.
"קריד" אינה יצירת מופת, אחרי הכל, אולם הוא בהחלט הפתעה נעימה למי שגדל על הדיאטה דלת הקלוריות של סרטי סטאלון "רוקי" ו"ראמבו" הנורא ממנו. זהו שינוי כיוון מרענן שאולי גם לו יהיה המשך. אם כן, זאת בהחלט הדרך.
"קריד" – 7 פלוס בסולם אורשר.