"רוקטמן" – בעיקר בגלל המוסיקה, 8 בסולם אורשר . גידי אורשר.

בשלב די מוקדם של הסרט שאלתי את עצמי האם גם בסופו על רקע הכותרות, כנהוג בסרטים המבוססים על ביוגרפיות, יצרפו העושים במלאכה תמונות אמת של אלטון ג'ון או שיסתפקו בשטף האינטליגנציה והידע הכללי של קהל הצופים על מראיהו האמיתי האיש ופעולתו בחמישים השנים האחרונות. כי אחרי הכל מי לא מכיר את האקסטרווגנצה הססגונית הזאת בדרכו מהגולם רג'ינלד קנת' דווייט, גאון מוסיקאלי צעיר המחפש את הדרך לצמרת לפרפר המפואר, סר אלטון הרקולס ג'ון, ארכי-אמן ששיריו נשמעים בכל יום עשרות פעמים בכל פינה של הגלובוס. ממש כמו שהשמש זרחה תמיד על הדגל האנגלי עוד בימים הנפוחים של האימפריה.

ובא הסוף וזרחו האורות באולם וכמובן שדקסטר פלטשר הבמאי שנקרא לשרת וצוות נכבד של מפיקים ובראשם סר ג'ון עצמו לא יכולים היו להתאפק ואחרי 121 דקות של טרון איגלטון בתפקיד הראשי הבליחו גם דיוקנות האמת של הסופרסטאר, מילדות ועד עתה, עשרים שנה אחרי שעלילת הסרט מגיעה לסופה החינוכי. שהרי מרשים איגלטון ככל שיהיה, לא נשכח את הדבר האמיתי.

"רוקטמן" הוא סרט של בדיקת גבולות, הן בתוכן שלו ובסיפור חייה של הדמות הראשית והן במבנה שלו. המהפך מרג'ינלד לאלטון שהדהד גם עוצמה אפשר לאחרון לעשות כל מה שהוא רצה ואלטון ניצל את האפשרויות הללו עד תום. לא עצר בשום עצור, לא ציית לשום תמרור של אזהרה, נפל לכל הבורות האפשריים. בהתמכרויותיו לאלכוהול, סמים, קניות ומין הוא הלך הכי רחוק שאפשר, הכי נמוך שאפשר, הכי רעשני שאפשר והעולם העצום של המעריצים הריע. רק כשהגיע לתחתית, רגע לפני שהכל נגמר ואחרי נסיון אחד לפחות (המתואר בסרט) להקדים את המאוחר הוא נעצר והחליט לשנות כיוון, באופן פרטי וכמי שיתרום מעכשיו גם לחברה שמסביבו.

גם בטיפול הקולנועי יש הליכה ממש על הקצה, ככל שמדובר בז'אנר האמורפי של המיוזיקל שנמתח וגולש כאן מעבר לכמה איפיונים של הקלאסיקה שלו. טוב, המסגרת היא השירים המוליכים גם את העלילה. ברור שהמוסיקה הנפלאה של ג'ון עם הטקסטים הנוגים של ברני טופין ילוו את סיפור חייו של ג'ון מילדות ועד פי פחת נפשית. הסדר הכרונולוגי של כתיבתם לא חשוב כל עוד קיימת התאמה בין ההתרחשות למסרים הנישאים על צליל. גם הטיפול הקולנועי מציע סגנון ברור שמתאים לחוקים המוכרים של המחזה המוסיקאלי. ברור שאנחנו לא נמצאים בתווך ריאליסטי, ברור שהכל מסוגנן בכוריאוגרפיה מעוצבת היטב, בסידור סינטטי של מציאות מקבילה ומהוקצעת יותר.

אבל האווירה הכללית, של איום המרחף מעל, חשרת עננים קיומית המתקדרת, של שקיעה אנושית שיש לה תווית מחיר שתחשף במוקדם או במאוחר כל אלה זרים למהותו של הסרט המוסיקאלי כסמן לפרץ של אופטימיות. את אלה משאיר הסרט רק לכותרות הסיום כדי לשלוח אותנו מפויסים וחסרי דאגה על גורלו של האיש באחרית ימיו, בעשרים השנים המאוחרות יותר, MIND YOU … אולי בתקווה ל"רוקטמן 2 – ההמראה" ?

"רוקטמן" מגיע אלינו כשבאוויר נישא עדיין ניחוח מוסיקאלי של שתי פיגורות נוספות, ענקיות גם הן כל אחת בתחומה – של פרדי מרקיורי ב"רפסודיה בוהמית" וארתה פרנקלין ב"חסד מופלא". שלושת הסרטים יצאו להפצה עולמית בשנה וחצי האחרונות ומעניין לבדוק את הסיבות לחיטוט האינטנסיבי הזה בדמויות מעולם המוסיקה. אבל למרות העיסוק המשותף במוסיקה, שלושת הסרטים שונים מאוד האחד מהשני. בעוד ש"רפסודיה בוהמית" עקב באופן די אמין, מסודר וישיר  אחרי סיפורו של מרקיורי ויחסיו עם להקת קווין שגם הפיקה לזכרו את הסרט ו"חסד מופלא" הוא סרט תיעודי בכלל שעקב אחרי הקלטת אלבומה הנושא אותו שם של פרנקלין במשך יומיים בכנסיה בקליפורניה לפני למעלה מ 45 שנים, "רוקטמן" הוא סרט שבנוי על אסוציאציות. נכון שיש להן סדר כרונולוגי, אבל הן נושאות איתן מטען כבד של אגדות אפלות. נגיד של האחים גרים…

לי הזכיר הסרט, יותר מכל "ממה מיה" טוב הלב והחינני שהיה סרט מרנין כשלעצמו, את "טומי", אופרת הרוק של להקת ה"מי" ("  The Who ") בגרסה הקולנועית של קן ראסל מ 1975. ולא רק משום ששם ביצע אלטון ג'ון את השיר "אשף משחקי המזל" ("Pinball Wizard ") והפך אותו למעשה ליצירה המזוהה איתו יותר מאשר עם פיטר טאונסנד שכתב את האופרה כולה. אלא גם משום שהביוגרפיה של טומי שהיה לחרש, אילם ועיוור בשל טראומות ילדות, תפקיד האב הנעדר, האם המתנכרת והניצול של הסביבה את כשרונו הייחודי והישגיו בתחום מכונות המשחק מזכירה באופן מפתיע את זאת של רג'י דוויט הצעיר והתמים שהיה לסר ג'ון. גם האוירה הקודרת, המאיימת, הדמונית של המקור ויותר מכך של העיבוד הצבעוני והמפואר של הקולנוע של ראסל תואמים כאח מבוגר לסרט של פלטשר.

הכל מתאפשר כאן בזכות המפגש הדרמטי במוסד הגמילה. ג'ון, עטור נוצות דיווה ארגמניות צועד בסלאו מושן במסדרון קיומי, פורץ למעגל המתוודים ("שמי אלטון ג'ון ואני מכור") ופורש את סיפורו. וזה מתחיל אי שם בלונדון בצילו של אב שלא ידע לאהוב אותו, אם מתוסכלת שהיתה עסוקה בעצמה יותר מאשר בבנה המתבגר ועם סבתא שהאמינה בשמיעה האבסולוטית שלו ועזרה לו להתחיל ללמוד פסנתר. כך כבר בגיל 11 הוא התקבל לאקדמיה הבריטית למוסיקה. ג'ון הוא דמות אבודה, הומוסקסואל מוצהר השקוע כולו באלכוהול, סמים, ובולמית קניות שמתפרק לגורמים במפגשים עם הקהל השבוי שלו בקבוצה בסיפור חיים שנפרש כבונוס זוהר ונוצץ רק בפני הקהל באולם. הניסיונות המוסיקאליים המהוססים הראשונים, המפגש עם כותב המילים ברני טופין שיהיה לחלק בלתי נפרד מחייו המקצועיים והאישיים, הנסיקה המהירה של שניהם, הלהיטים הראשונים, תחילת איבוד העשתונות, הקשר ההרסני עם המנהל האישי שהשתלט על חייו, גם המיניים והמופעים ההמוניים המוחצנים המחריפים. וכמובן גם האכזבות האישיות וההידרדרות הנפשית. והשירים המלווים הכל.

וכאן, במקום הכי נמוך בעולם, אל מול הראי המנופץ ("טומי") מגיעה ההארה, מתנחלת הגאולה העטופה כולה בכותרות הסיום. איפה היה ומה עשה ולאן זה יגיע. אפשר לקרא על זה אפילו בעיתון.

"רוקטמן" הוא סרט שכיף לראות אותו, בעיקר למי שעדיין מכיר את אלטון ג'ון ומעריץ את המוסיקה שלו. בשבילי היא חלק ממחזור הדם, כמו כמה אייקונים מוסיקאליים אחרים שכשרונם והקריירה שלהם ליוו את חיי. זהו סרט תוסס, יצירתי, ויזואלי מאוד, לא מחדש יותר מידי ונדחס לעלילה משופשפת וצפויה מן האגדות ומתקשט בשחקנים חביבים ומוכשרים. טארון איגרטון בתפקיד הראשי מנסה לפלס לעצמו עיצוב ייחודי, לא חקייני לאיש המוכר כל כך את דמותו הוא מגלם ומצליח לשכנע ברגעים רבים בסרט בכשרון נוגע ללב. גם ג'יימי בל כברני שותפו ליצירה של ג'ון חביב וסימפטי וריצ'ארד מיידן כג'ון ריד מאהבו ומנהלו האישי הדמוני של הזמר מצליח להפנט ולעורר רגשות גם אצל הצופים. ברייס דאלאס האוורד כאימו, ג'מה ג'ונס הוותיקה כסבתו וסטיבן מקינטוש כאביו המתנכר, ושני הצעירים המגלמים את ג'ון בילדותו מוסיפים צבע לאנסמבל הגדוש.

וכאמור – על הכל השירים. אם צריך עוד סיבה לבוא ולראות, זה לבוא ולשמוע. DNA זהב, אחרי הכל.

"רוקטמן" – 8 בסולם אורשר.
Rocketman

רוצה לשתף ?