"רפסודיה בוהמית" – בזכות הדקות האחרונות, 8 בסולם אורשר

למרות הנכסים המרשימים מאוד בידיהם של מפיקי "רפסודיה בוהמית" היה ברור להם כי הם נכנסים כאן  לשדה מוקשים נפיץ במיוחד, אבל האמת ? מי יכול להתאפק ולא לנסות לפחות  לחרוט את הזיכרון בסרט. להקת "קווין" והסולן החד פעמי  שלה פרדי מרקיורי הם חלק בלתי נפרד כבר מהדי.אנ.איי של מוסיקת הרוק וכמי שגדלו על הרפרטואר המוסיקאלי והרכילותי שלהם ומשננים אותו שוב ושוב, המון המעריצים שעדיין חי ומתעבה לא יעבור בשתיקה על זיופים. בכלל, עיבוד לקולנוע של ביוגרפיה של אליל המונים או יצירה שזכתה להיות רב מכר נערץ נושא בחובו כמעט תמיד צרה מובנית של התנהלות מול מעריצים פנטיים. חוסר הסובלנות אל מול שינויים, עקרוניים ומינוריים כאחד בקווי המתאר שאותם הכירו ואותם שיננו שנים מקבל לעיתים מימדים אלימים שחורצים את הדין לשבט, בלי לנסות בכלל להאזין לטיעונים מטעם המארגנים.

במקרה הנ"ל מה שהביא לתגובה סוערת מצד רבים מאותם שגדלו על Another One Bites the Dust , Killer Queen , Crazy Little Thing Called Love , We Will Rock You , We Are the Champions וכמובן Love Of My Life  ומכירים ב"קווין" ומרקיורי כבני אלוהים הן החרויות שנטלו בריאן סינגר הבמאי ואנטוני מקארטן התסריטאי בסידור נוח להם אך חוטא לאמת ההיסטורית של הכרונולוגיה המשותפת של ארבעת המופלאים מלונדון. הסרט שיצרו נוגע אמנם ברוח האירועים אבל לעיתים די מזומנות מתרחק מעובדות ידועות ומוכרות וטוחן את ציר הזמן ואת אפיון חלק מהדמויות לקציצות עלילה נטולות ארומה אמיתית.

זה מתחיל ממש בהתחלה, בארגון המפגש של בריאן מיי ורוג'ר טיילור, שאריות להקת "סמייל" שננטשה ע"י הסולן ונגן הבס שלה טים סטפל עם פארוק בולסרה (הוא מרקיורי לפני ששינה את שמו) שהיה זבן בחנות בגדי יד שניה בקנסינגטון, סבל בשדה התעופה הית'רו וסטודנט לאמנות ועיצוב גרפי. זה מסתיים בהופעת הענק באיצטדיון וומבלי ב- 1985 כחלק מהמופע שארגן בוב גלדורף למען הילדים הרעבים באפריקה שש שנים לפני מותו של מרקיורי מאיידס. הפתיחה והסיום של הסרט מתאימים אולי לצרכים הדרמטיים של הסרט אבל רחוקים ממה שקרה באמת ומי שמקפיד על פרטים, גם בהילקח בחשבון החרות האמנותית, לא יעבור על זה בשתיקה. הוסיפו לזה עוד ועוד עיצובים אנושיים והתעלמות מכמה נטפים בולטים של אמת עובדתית והרי לכם סיבה למחאה.

מזל שנשארת המוסיקה. על מימדי הענק של זאת אין ערעור וכל פעם שמתגנב לסרט ניתוח פלסטי של העובדות באה המוסיקה, משתיקה את הטענות ומחפה על הכל.

האמת היא שסינגר שחתום על הסרט כבמאי לא זכה לסיים אותו והוא הוחלף ע"י דקסטר פלטשר, שחקן אנגלי עם ניסיון בימוי מועט של שלושה סרטים דלי תקציב. החילופין, לאחר שסינגר פוטר ע"י פוקס המאה ה 20 עקב איחורים וחיסורים בהופעה לעבודה ויחסים מעורערים עם רמי מאלק בתפקיד הראשי, התרחשו ברגעים קריטיים להפקה בעת העריכה ושלבי הפוסט פרודקשן שכידוע מעצבים את אופיו של סרט. ולכן קשה לדעת איזה מההחלטות שנראות על המסך הן של מי שסרטים כמו "החשוד המיידי" הנפלא מחד ו"אקס מן" המפואר מאידך הן חלק מתיק העבודות שלו ואיזה חלק הן של פלטשר וחברת ההפקה. כך או כך צריך לקחת בחשבון ששלושת אנשי "קווין", מיי וטיילור ודיקון בעלי הזכויות למוסיקה וחברים קרובים הרגישים לתדמית הלהקה ולעיצוב הזיכרון הקולקטיבי בסרט עמדו עם היד על הדופק ועיניים פקוחות ודאגו לנטרל רגעים פחות מחמיאים של פרדי ושלהם.

עד כאן ניסיונות לפיענוח מדוע הסרט, בסופו של דבר הוא החמצה עלילתית אך ריגוש מוסיקאלי. כי זאת באמת התחושה המלווה פשטנות מאכזבת באשר לפיתוח הדמויות, מרכזיות כשוליות ורישול בעיצובן על המסך. הסרט נע כל הזמן בתוך הקווים של  קונוונציה מוכרת ומשופשפת ולא מאתגרת ומנסה לרצות את בעלי הבית. סיפור סינדרלה שהופכת לברבור גאוותן שההיבריס שלו מתפוצץ והוא לומד את מוסר ההשכל בעזרת החברים מהשכונה שיודעים לסלוח. מי שמכיר מעט יותר את הדמות הסוערת של מרקיורי, את הדילוגים שלו בעולם האפשרויות הלא מוגבלות של הסקס והסמים, את ההשפעה שלו על סביבתו, את המשברים שעברו חבריו בלהקה בגינו ובגינם, את ההשפעה של מחלת האיידס עליו ועל הסובבים אותו, גם את ההתנהלות הפרטית והקבוצתית של חברי הלהקה האחרים ביחד וכל אחד לחוד, יכול לנשוך שרוולים באכזבה. הסרט מעקר כמעט את כל אלה.

מה שנשאר זה נסיון לספר את הסיפור מנקודת המבט הסובייקטיבית של בעלי עיניין בסגנון שמנסה לרוץ בעקבות התזזית של "טריינספוטינג" ו"לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" (סרט שבו השתתף דקסטר) אבל מסוגל לכל היותר להציע איכות של וידאו קליפ מן השורה. לא יותר. הדמות המרכזית ללא עוררין היא של מרקיורי. הוא הרוח החיה בלהקה, הוא בא כדי לכבוש, הוא משליט את מרותו על סדר היום המוסיקאלי והחברתי שלה, הוא סיבת קיומה ובידו הכח לבנות ולהרוס. הסרט בנוי על התזה הזאת ומניח את הצלחתו בידיו של ראמי מאלק שדומה למרקיורי דמיון מפתיע ומצליח מאוד גם בשחזור המימיקה ותנועות הגוף האנרגטיות שלו בהופעותיו על הבמה. כשזה נכנס לרגעים אינטימיים הקסם פג.

כל שאר הדמויות משמשות רק רקע. הן לא מספיקות להרשים או לעורר עיניין. לא לוסי בוינטון החביבה בתפקיד מרי אוסטין האשה האהובה בחייו של מרקיורי, לא גווילים לי הנעים בתפקיד הגיטריסט המוביל מיי , לא בן הארדי כרוג'ר טיילור המתופף או ג'וסף מצלו כג'ון דיקון נגן הבס. הדמויות האחרות, מנהל הלהקה, המאהב שהוביל את פרדי לתהומות הדקדנס, הגבר האהוב אותו הוא מחפש בסוף הסרט ושאר רוחות רפאים דרמטיות חוצות כאן  את המסך בלי להשאיר עקבות.

אבל – הדקות האחרונות של הסרט המשחזרות את המופע בוומבלי עם אסופה מהמפורסמים בשירי הלהקה הן אולי הצדקה לחכות עד כאן. מרגש אמיתי, עד דמעות, ביייחוד שבפס הקול האמין נשמעת תרכובת של קולו של מרקיורי עצמו המבושלת עם תרומתו הווקאלית של מרק מרטל הקנאדי ומאלק. ופתאום לא איכפת שהרגעים הללו המוצגים כאן טבולות בשומן מלודרמטי כרגעים האחרונים של איש חולה על במה מול מאות מליונים של צופים התרחשו שנים לפני סופה האמיתי של הקריירה, ולא חשוב מה קרה על המסך עד עכשיו. מה שיש זאת המוסיקה נטו, ההופעה המהפנטת של מרקיורי ובעיקר הזיכרונות האישיים שלנו. ואי אפשר לשכוח שקולנוע הוא בראש ובראשונה אירוע של היענות סובייקטיבית. במקרה שלי היא היתה טוטאלית.

"רפסודיה בוהמית" – 8 בסולם אורשר  
Bohemian Rhapsody

רוצה לשתף ?