הלכות ההפצה המוזרות שלנו הביאו בשבת לפתחי באחת שני סרטים של אדריאן ברודי, סרטים המוקרנים עכשיו בקולנוע שלנו. שניהם נמשכו למסך ממדפים תחתונים של המחסן, מי ממדף מרוחק יותר – הסרט DETACHMENT" " מ2011 שזכה במקומותנו לשם "מורה מחליף" כשמו של סרט ותיק אחר משנת 1996 עם טום ברנג'ר בתפקיד הראשי, ומי מאיזור רענן יותר, רק שנה בתור להסתובב על מקרנה עברית – "שוד אמריקאי". שני סרטים שבהם מגלם אותו שחקן, מחזיק האוסקר להזכירנו שני תפקידים שונים, שני טיפוסים שונים בשני סרטים שונים. באחד הוא מרתק ובשני פשוט נלעג. ומעניין איך בתוך שחקן אחד יכולות לחיות ולהתרוצץ, לפחות שתי נשמות כאלה.
"שוד אמריקאי" של הבמאי סריק אנדראיסיאן הוא שחזור די משעמם ודלוח של כמה סרטי שוד אמריקאים שהקולנוע המעניין ("אחר צהריים של פורענות", ואולי גם "כלבי אשמורת") ידע לנפק בעבר. הסרטים הטובים בז'אנר נשאו על כתפיהם חיקויים נחותים יותר וגם יותר ולעיתים הפציע בסרטים אלה גם שחקן מוכשר שניסה להרים את החבילה לתוצאה, לפחות, מתקבלת על הדעת.
גם כאן יש נסיון כזה, אבל הוא מתחלק לאורך כל הדרך בבחירות לא נכונות, בבניה שרלטנית ומנופחת של התסריט ובמשחק עצוב של הפרוטגוניסט בסרט ושל אחיו. שלא לדבר על כל האחרים. היו היו שני אחים, אי שם בניו אורלינס הלחה. בהעדר נוכחות הורים לקח האח הבכור (ברודי) את האחריות על הצעיר (היידן כריסטנסן) כנראה ישירות לעולם הפשע ולהרשעה בשוד שכלל גם יריות על שוטר. בפרולוג אנו פוגשים את ברודי משתחרר מהכלא אחרי שנים ארוכות של מאסר בעקבות שוד שהסתבך כנראה בפגיעה בשוטר ואת כריסטנסן שזכה לעונש קל יותר כצעיר שמנסה להשתקם ולבנות חיים חדשים כמוסכניק שיודע את מקצועו.
הקונוונציה לא תאפשר לו את זה כמובן וכסרט שלא זז מילימטר מחוץ לקונוונציה זה מה שקורה. ברודי מושך את אחיו בלית ברירה בחזרה לחבורה אלימה וזאת מתכננת את שוד הבנק הגדול של לואיזיאנה, לפחות השוד המרעיש ביותר. יש כמה עלילות משנה עם רמיזות של סיפור אהבה ויש נסיון לדחוף כמה אידיאולוגיות כלכליות-חברתיות-אנרכיסטיות פופוליסטיות שטחיות, אבל הסה"כ מתנהל ללא מעקפים לא מוכרים.
הטעות העיקרית, מלבד בחירה בתסריט שאבלוני כל כך ובבימוי חסר השראה וחסר עומק, היא בבחירת שני הכוכבים שצריכים למכור את הסרט ולשאת אותו על כתפיהם. כריסטנסן , בעיניים הכבויות שלו, בפה השמוט ובחוסר יכולת דרמטית כואבת ממש לא מצליח להעביר אנרגיות כל שהן אפילו להילוך שני כל הסרט, וכשהוא צריך להתאמץ, קצת, בשתי סצנות שדורשות יותר, הוא מוותר מראש ומציע רגעים מעוררי רחמים – אבל לא על מצבה של הדמות, אלא על מצבו של השחקן המבצע. הוא מתנהל כל הסרט כמו כלב מוכה המחפש אהבה וקרבה ומוכן להדבק לכל מי שמציע לו כף של בונזו מיובש.
אדריאן ברודי, מצד שני לוקה במשחק יתר. האיש שהערצנו על הופעתו ב"הפסנתרן", ושקיבל על כך את פרס האוסקר והדביק באותה הזדמנות נשיקה להאלי ברי שהעניקה לו את הפרס, מי שהתחבב עלינו גם ב"חצות בפריז" וב"מלון גראנד בודפסט", שחקן שנראה הכי לא כוכב הוליוודי אבל עשה זאת, הוא נלחץ בחליפה מאוד לא מתאימה של גנגסטר לא יוצלח ולוקה במחלת הכרונית של הבחירה הלא נכונה. הוא משחק בניגוד לעצמו את הגנגסטר הלוזר, אבל זה שעושה גוף כל הזמן. משחק מישהו שמשחק גנגסטר עלוב. שחקן שלא מצליח לחדור אפילו את מתחת לעור של הדמות אותה הוא מגלם ומגיע לעיתים גם אל גבול הפרודיה על עצמו. לא נעים לראות .
"שוד אמריקאי" הוא סרט שבנסיבות רגילות, של אחריות שילוחית גם מטעם המפיצים וגם מטעם המפיקים צריך היה למצוא את מקומו לכל היותר בספריות הוידאו או בהקרנה רנדומאלית בערוץ אקשן שלא בורר את הסחורה שלו,
מתי שהוא מאוחר בלילה. רחוק מהעין הציבורית. אבל המדיניות קצרת הראות של מי ששם אותו, כסחורה פגומה על המסך כדי למלא זמן וחלל בימי קייץ מדללי התנגדות אלה רק מוכיחה שיש לא מעט אנשים שבאמת לא איכפת להם מקולנוע טוב. בייחוד כשיש הצעות נפלאות ברקע. אבל על כך – בהמשך.
"שוד אמריקאי" – 6 מינוס בסולם אורשר