"שחקן מספר אחת" – ויזואלי, עמוס ומתיש

"…וּבְשִׁבְתִּי שָׁם עַל-שְׂפַת הַבְּרֵכָה, צוֹפֶה
בְּחִידַת שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, עוֹלָם תְּאוֹמִים,
מִבְּלִי לָדַעַת מִי מִשְּׁנֵיהֶם קוֹדֵם,
וּמַטֶּה רֹאשִׁי תַּחַת בִּרְכַּת שָׂבֵי חֹרֶשׁ
מַרְעִיפֵי צֵל וָאוֹר וְשִׁיר וּשְׂרָף כְּאֶחָד –
הָיִיתִי מַרְגִּישׁ בַּעֲלִיל בִּנְבֹעַ חֶרֶשׁ
כְּעֵין שֶׁפַע רַעֲנָן חָדָשׁ אֶל נִשְׁמָתִי,
וּלְבָבִי, צְמֵא תַעֲלוּמָה רַבָּה, קְדוֹשָׁה,
אָז הוֹלֵךְ וּמִתְמַלֵּא דְּמִי תוֹחֶלֶת,
כְּאִלּוּ הוּא תוֹבֵעַ עוֹד וָעוֹד, וּמְצַפֶּה
לְגִלּוּי שְׁכִינָה קְרוֹבָה אוֹ לְגִלּוּי אֵלִיָּהוּ…  ("הבריכה", ח"נ ביאליק)

"אין מקום כמו הבית" הכריזה דורותי, כמעט לפני 80 שנה בסיום המסע התמים שלה על דרך הלבנים הצהובות בחיפוש אחרי הקוסם מארץ עוץ והיום מכריז ווין ווטס השחקן מספר אחת בסופו של הקווסט הקיומי, משחק תפקידים רווי סכנות והרפתקאות בעולם וירטואלי, ש"אין כמו החיים עצמם". זאת למרות האפשרויות הבלתי נגמרות, הקורצות כל כך של העולם מן המכונה. בפירואט מעל שני דורות ובסביבה של מציאות שונה לחלוטין, מאותגר עולם הדמיון בשני המקרים הללו באופן פרדוקסאלי דוקא בקולנוע, כלי רכבו ושרתו הנאמן. ולא סתם בקולנוע אלא ע"י מלך המלכים של חדר המשחקים ההוליוודי.

האם זה חוזר אלינו עכשיו משום שהגענו לנקודה בה קשה לשאת את העולם הפוסט מודרני המבולבל וחסר העוגנים של אמינות וידע, שבו הכל נכון ואפשרי, המופצץ באינפורמציה שחלק נכבד ממנה הוא "פייק ניוז" ומניפולציות המבוססות על צרכים סובייקטיביים, אנוכיים ושיקריים. אולי בגלל החופש המוגזם שיש בו מן הסכנה של הלא מוכר והחיפוש הרצוי אחרי מסגרות מוחשיות ונקודות משען ?

כך או כך ווין מסכם בפנינו בקצרה ובהחלטיות את התובנה שלו, שהיא מן הסתם התובנה של ספילברג בסופו של הסרט שמהלכו יכול להדגים טוב יותר מכל מאמר את התזה המרכזית המעדיפה את המוחשי על הבדיוני, קורץ ככל שיהיה. אבל ההחלטיות הזאת מתמסמסת אל מול סרט עמוס מאוד, עמוס מידי, שמדגיש את ה"איך" על ה"מה", מתגאה באמצעי הייצור המשוכללים שלו ומזניח את המרכיב החשוב באמת – ההזדהות האנושית והמעורבות האישית של הצופה. יש כאן, אולי התפעמות על היכולות הויזואליות אבל ניכור בולט ואכזבה מהבניה הדרמטית והמתח המתפוגג בגלל הגודש והאורך.

"שחקן מספר אחת" הוא סרט על ארכיון החוויות שלנו, מעיין האסוציאציות, מסע אל הזכרונות הפרטיים והציבוריים, אל הארכיטיפים, אל המושגים אותם קלטנו ועיבדנו במוחנו מינקות ועד רגע הצפיה בסרט. זוהי אותה "בריכה" עליה מדבר ביאליק בפואמה הנפלאה שלו, מאגר הדמיון הדינאמי המכונן את המפסקים הרגשיים שלנו. לכל אחד יש עולם שלו, אישי כזה המכוון את התנהלותו ואת תגובותיו כמו במקרה של "אואזיס" העולם הוירטואלי אותו יוצר ספילברג לגיבוריו ובו הכל אפשרי, קיצוני, מרתק, מהפנט ודמיוני. זה העולם איליו בורח ווין מהחיים העלובים שלו במציאות. הוא ומליוני השכנים שלו באמריקה של אמצע שנות הארבעים של מאה הנוכחית. עוד קצת למעלה מעשרים וחמש שנים, למי שעוד יהיה כאן.

זהו עולם קשה, צפוף, מעיק, חסר תקווה, תקוע כמו פקקי התנועה החוסמים כל אפשרות להתקדם, כמו הפערים חברתיים והכלכליים המבדילים בין השולטים לנשלטים. זהו עולם שהנחמה היחידה להיחלץ ממנו היא ב"אואזיס", אותו משחק וירטואלי שבו הכל אפשרי, לכל אדם קיים האווטאר שלו שיכול להגשים את כל החלומות. כמעט.

ווין מוצא נחמה בדמותו של פרסיבל היפה ממנו, הנועז ממנו, קל התנועה שפוגש את ארתרימיס, אווטאר גם היא, פנקיסטית חסרת מעצורים ויחד עם כמה חברים דמיוניים כמוהם, שגם אחריהם מסתתרים בני אדם אמיתיים בשר ודם, יוצאים לחפש את ביצת הפסחא ושלושת המפתחות המובילים אליה כדי להציל את "אואזיס" מגורל אכזר. האלידיי, הממציא של עולם המשחקים הוירטואלי שהפך למולטי מיליארדר ושולט בגורלות של מיליונים מת כמה שנים קודם לכן והשאיר אחריו צוואה מוקלטת שבה הוא מוריש את הונו וזכויותיו על העולם שיצר למי שיפתור את חידת הקווסט שרקם ויגיע אל אותה ביצה פלאית. ווין-פרסיבל יוצא לדרך שבה רבים כל כך הלכו ללא הצלחה כשמולו עומד, איך אפשר בלי, האיש הרע והעשיר נולן סורנטו שהיה שותפו של האלידיי והוא למעשה האלטר אגו הרע של הממציא המת.

הסיטואציה הבסיסית והמוכרת הזאת הנושאת בתוכה גם סיפור התבגרות של נער דחוי שמוצא אהבה יכולה להיות תחילתו של משל קיומי, אלגוריה על החיים, האמת והשקר, מציאות ודמיון, אמירה פילוסופית כמו שספילברג ידע לנפק מידי פעם בראשית דרכו אל כס המלוכה של הקולנוע ההוליוודי. אבל עכשיו זקן המלך וכבדו כנראה ידיו ולכן הוא לא מקשה על עצמו במחשבות ופונה מהרוח לחומר ומציע, בעיקר סרט יותרה שהוא בעיקר חידון ידע אינפורמטיבי, זכרון ואסוציאציות שמצופה בפירוטכניקה מהממת. ממש, מכה בראש וביכולת של הצופה הנורמטיבי לעקוב ולפענח את כל תחנות הבסיס של סמני תרבות של המאה הקודמת עליהם גדל ספילברג, למשל ועל בסיסם הרחב הוא מניח את יצירותיו.

הבמאי שהפך את חדר המשחקים הפרטי שלו לכיכר העיר ההומה, שערמות הצעצועים הזרוקים בארונות זכרונו לסרטים הקלאסים של הוליווד והעולם כולו היו בסיס לקולנוע המרתק שלו בתחילת הדרך – ראו את "מפגשים מהסוג השלישי", "1941", "אי.טי", סדרת "אינדיאנה ג'ונס", "פארק היורה" בין השאר, מאבד כאן חוש מידה ומוציא את אצבעו מהסכר. והדימויים שוטפים, מכים בהכרה ובתת ההכרה של הצופים, אלה שמודעים ואלה שלא. מקינג קונג וגודזילה, דרך "שגעון המוזיקה" ותרבות הפופ, "בחזרה לעתיד" ועד "הניצוץ" סרטו המהפנט של סטנלי קובריק, הכל הופך להיות חלק מהמירוץ המטורף של ספילברג אל תוך חושיהם של הצופים.

סטיבן ספילברג מכוון לשני קהלים. הקהל הצעיר שיוכל להגיב לקצב המסחרר של הרפתקאות הצעיר וארבעת חבריו שאולי יהפכו לחמישיה שתלך מעתה אל תוך סדרת פרנצ'ייז והמבוגרים יותר שיוכלו לחטט בנוסטלגיה בעשרות הדימויים שהיו גם לסימני דרך בחייהם שלהם. הימים יוכיחו האם גם הפעם עבד מגע הקסם שלו ושני קהלים אלה יגיבו בהתלהבות או אולי בנסיון שלו לתפוס מרובה, תרתי משמע, יפסיד ספילברג הפעם בהימור. משום שאחרי הקול והתמונה, הבעיה העיקרית של הסרט היא אותו גודש שמטביע את הכוונות הטובות וממסמס את הדרמה והמתח. הכל מתחבר אמנם רק בדקות האחרונות של הסרט וספילברג מוכיח שהוא יודע לחבר רגעים שנוגעים בצופה, אבל אז אנחנו כבר מותשים מידי וכבר מאוחר.

"שחקן מספר אחת", 7 בסולם אורשר.
Ready Player One

 

רוצה לשתף ?