היחסים הרומנטיים בין גבר מבוגר ונערה צעירה יכולים להחליק אל המודעות שלנו בלי קושי. כשזה להיפך , זאת בעיה בעיקר בחברה צבועה וצינית כמו שלנו. נסיון לקומדיה רומנטית בנושא עולה בתוהו בגלל חוסר הכשרון והיכולת של כל המעורבים. מעשה קולנועי ואנושי מביש, 5 מינוס בסולם אורשר.
משום שאני לא צריך להתפלש היום בסקנדל נוסף שיוסיף לי תארים מפוקפקים כמו מיזוגן או כמי שמתעלל בקשישים וקשישות להלן ככתב הגנה מקדמי שורת שמות של שחקניות מתבגרות (לא כולן, מחוסר מקום) שאני ממש אוהב בלא סדר חשיבות : הלן מירן, ג'ודי דנץ', אן ריד, ג'יין פונדה, מגי סמית, גלנדה ג'קסון, סוזן סרנדון, שירלי מקליין, ז'קלין ביסה, לילי טומלין, אנט בנינג, כרמן מאורה, ססיליה רות, קטרין דנב (עד שורת הניתוחים שקלקלו הכל), עמנואלה ריבה, מוניקה בלוצ'י, איזבלה רוסליני, ואצלנו את גילה אלמגור, לבנה פינקלשטיין, עליזה רוזן, רבקה גור ועל כולן מריל סטריפ הכל יכולה.
את סאלי פילד אני פשוט לא סובל כבר שנים. שחקנית שהתברגה איך שהוא לפסגה של הקולנוע האמריקאי, זכתה איך שהוא בשני אוסקרים, ניסתה להיות קומיקאית, יבשושית שכמוה גם בקולנוע וגם בטלויזיה וזכתה להכרה דוקא בתפקידים דרמטיים. היא בסביבה כבר מ 1965, בסדרת טלויזיה ועשתה במשך הקריירה הארוכה מאוד שלה רק תפקיד אחד הגיוני שמשאיר אחריו טעם של זיכרון, ב"נורמה ריי" של מרטין ריט ב 1979 בו גילמה גיבורה עממית, פעילה בארגון עובדים בבית חרושת לטקסטיל, אחד הסרטים והתפקידים שפרצו את הדרך לאמנציפציה הנשית בקולנוע האמריקאי ולשינוי תפיסת מקומה של האשה בקולנוע.
סאלי פילד היא דוריס, גיבורת הסרט החדש (2015) של מייקל שאוולטר, פקידה מוזרה, מאותגרת חברתית בשנות השישים המאוחרות של חייה המתאהבת במנהל צעיר שמגיע למשרד ומחמיא לה במעלית. העובדה שהיא בעצם רווקה זקנה שנזנחה עוד בשלב האירוסין, פעם, והקדישה את ימיה לטיפול באמה שמתה בפתיחת הסרט, מתגוררת בבית עמוס בחפצים שהיא אוספת ברחובות בסטטן איילנד ונראית ומתלבשת מאוד מוזר לא תורמת לסקסאפיל שלה, מה שלא מפריע לה לפתח פנטזיות.
הבחור, ג'ון, בסוף שנות העשרים שלו מנסה להיות נחמד בתחילה ולקרב את הגברת איליו אחרי מניפולצית פייסבוק שהיא עושה לו בעזרת נכדתה בת ה 13 של חברה שלה, אולם הפרש הגילים עושה את שלו והאכזבה טופחת לה על הפנים. מה שלא מפריע לה ולבמאי להמשיך ולחלום.
הנושא של קשר לא אופייני בין אשה מבוגרת וגבר צעיר יכול להיות עילה לבדיקה מעמיקה ומרתקת את הצביעות החברתית שלנו. מדוע אנחנו מקבלים כאפשריים בחיים ובקולנוע (לעיתים גם עם לא מעט קנאה) יחסים בין גבר מבוגר, אפילו זקן ונערה צעירה ממנו בשנים רבות ואיננו מוכנים לראות בעיין חיובית את ההיפך. מדוע היחס שבין גילו של הגבר המבוגר והנערה הצעירה יכול לתפוח בהתאם לגודלו של הארנק אותו הוא מחזיק קרוב ללב ולערכו של כרטיס האשראי שלו והדבר נחשב לבזוי במקרה של אשה בוגרת וגבר צעיר. מדוע איננו יכולים להישיר מבט אל מערכת יחסים המבוססת על אהבה אמיתית כזאת ואינטימיות מופגנת ורואים בה מעשה לא טבעי ולא מוסרי?
את הדילמה הציגו לפני שנים אחדות הבמאי האנגלי רוג'ר מיטשל בסרט המרגש "אמא" (2003) שזיווג כל כך יפה ועדין את אן ריד המופלאה עם דניאל קרייג המסוקס, שלוש שנים לפני היותו ג'יימס בונד. שם התנערה אלמנה זה מקרוב מחיי הפרוורים ומהתיבשות אנושית למערכת יחסים מרגשת, כולל סקס מלא וגלוי על המסך עם פועל צעיר שמשפץ את הבית של בתה בללונדון. הטאבו הקיומי התרסק אז אל מול הטיפול האוהב, האוהד, האמפטי והרגיש של כל המעורבים, וכמובן היכולת המוכחת והכשרון של כולם למצות את הדילמה ולהטיח בנו תשובה חיובית ישר לפרצוף.
שאוולטר, שמאחוריו לא מעט שנים של כתיבה, משחק והפקה בעיקר לטלויזיה וסרט אחד בלבד שאותו לא ראיתי ("באקסטר" מ 2005) ופילד לא מגרדים אפילו את רמת התחכום, היכולת והעיניין של הטיפול בנושא ומציעים מפגש וולגארי וגס ולעיתים גם דוחה שלא יכול לקדם את הסיפור לשום מקום טוב. זה נראה כמו תערובת לא מוצלחת של "הארולד ומוד" (סרטו הנפלא של האל אשבי מ 1971, קומדיה שחורה ומורבידית הסונטת בבורגנות בסיפור האהבה שבין צעיר בסוף העשור השני לחייו וזקנה תמהונית ומלאת חיים בת 73) ו"להיות שם" (גם הוא סרט של אשבי 8 שנים אח"כ עם פיטר סלרס כגנן תמהוני ההופך לנשיא ארה"ב בגלל טמטומה של החברה) ויסלחו לי שני הסרטים המקסימים הללו על ההשוואה.
לפילד אין יכולת קומית בסנט והנסיונות שלה להצחיק מסתכמים בהעוויות מוזרות המחזקות את ההרגשה שמדובר כאן בבורדר ליין חברתי , העזר הצעיר שמולה מקס גרינפילד שמוכר לנו בעיקר מסדרת הטלויזיה "הבחורה החדשה" לא מצליח לפרוץ את היכולות המוגבלות של החן הטלויזיוני והסיפור כל כך מופרך, אידיוטי, דל ומוגבל שאפילו שחקנים טובים לא היו יכולים להציל כאן את האסון המתרחש.
כדי להפיק קומדיה רומנטית, כמו שכנראה התכוונו כאן בשמיים, יש צורך בקלילות, הומור, אינטליגנציה, חוש קצב וטעם טוב, וכמובן בחירה נכונה של הגיבורים. כאן המשימה היתה כבדה יותר – בגלל ההחלטה ללכת על זוג בהפרש גילים בהיפוך. התוצאה היא מעשה קולנועי ואנושי מביש לכל המשתתפים שרצוי לעקוף אותו ת"ק פרסה ולחכות שיעלם בתהומות השיכחה.
"שלום, קוראים לי דוריס" – 5 מינוס בסולם אורשר