כמו הילד ההולנדי ליד החור בחומה הדולפת, כמו אייל שני שתוחב אצבעות נוזפות בתוך צלחת, כמו אסף אמדורסקי בתפקיד משבית שמחה מוגזמת אל מול כוכבים נולדים בדרך לארוויזיון, נדמה לי שגם אני עומד מול הצונאמי המתלהב של חלק נכבד ממבקרי הקולנוע בארץ כדי לאמר לכם – אכן סרט קטן, חביב ומהנה, עשוי ממרכיבים נכונים ומעניינים רבים אבל חוטא בבישול שאינו מגיע להיתך מספק. קראוד פליזר ממזרי במתכוון, אבל : בהחלט לא "יוצא מן הכלל, מבריק" או "מופת של קולנוע" כפי שכתבו שניים מידידי המוערכים באמת. לדעתי. 8 בסולם אורשר.
נכון, חברי הגילדה השמנמנה והמלוקקת של עיתונות הקולנוע הבין לאומית המואמנים בלוס אנג'לס, גוף של עיתונאים המלחכים מכף ידה של התעשיה העשירה שיודעת לפנק העניקו לסרט את פרס "גלובוס הזהב" שיודעי דבר שאין להם על מה להתבסס מסמנים אותו כשביל הלבנים הצהובות בדרך אל האוסקר (פעמים כן ויותר פעמים לא). ונכון שהם הדירו בעבורו את "העיתון" של ספילברג (המלך מת יחי המלך החדש, יהיה מי שיהיה). ונכון ש"שלושה שלטים" הוא סרט אנרכיסטי מדוד שמנסה לנגח לא מעט חוקי נראטיב קולנועי משופשף, אבל אל מול החגיגות וזיקוקי הדינור של הביקורות האוהדות מאוד נשאר בסופו של הסרט טעם, עדין אמנם, של תהיה. האם באמת מושלם ? האם באמת כל כך ייוצא דופן ?
מרטין מקדונה, עם מבטא אנגלי בולט ואולי לכן יכולת נפלאה בבחירת ובהדרכת שחקנים שולח הנה המון מרכיבים הממלאים את הסרט להתפקע. הדמויות הרבות שבאות ונעלמות מהר מידי, העלילה המתפתלת, המקוטעת נוגעת ועוזבת את הסיפור המרכזי, רעיונות שניטעים ונתלשים בזה אחר זה – מאלימות נגד נשים, יחס לשחורים (סליחה, אנשים עם צבע), קרתנות רד נקית, רגשי אשמה, חרטה וכפרה, נקמה וסליחה, היחס לשונה (במקרה זה דמות של ננס), צביעות הכנסיה, שטחיות הטלויזיה והסלאלום האכזרי של דעת הקהל, וזאת רק רשימה חלקית.
הבעיה העיקרית של הסרט היא שמרוב רעיונות, רובם מתרסקים אל צד הדרך הפתלתלה בעיקר בשל מהירות מופרזת בה הוא מתנהל. כמעט שום נושא מטופל כאן לא מגיע למיצוי, להבשלה, הם נזנחים במהלך הסרט ולכן התחושה בסופו היא של תסכול מסויים. סוף פתוח, כמו כאן, אינו פתרון ייחודי ולעיתים הוא הכרחי. במקרה הזה, בסיפור עם ניחוח בלשי, הוא פשוט מאכזב.
משום שלעלילה יש כל כך הרבה תפניות ומשום שהיא בנויה בעיקר על הפתעות קשה מאוד לספר את האירועים ולעסוק בתאור המהלכים של הדמויות בסרט מבלי לשקוע עמוק בספויילרים. לי נדמה שכבר הטריילר גרם מספיק נזקים בהדגישו כמה מהרגעים הבולטים של הסרט, כשהם מוצאים מהקשרם ומרעיפים על החוויה כולה טעם של צפיה לא מודרכת.
בקווים כלליים, זהו סיפורה של מילדרד הייס, אמה של צעירה שנאנסה, נרצחה ונשרפה שבעה חודשים לפני תחילת הסרט כשהמשטרה המקומית והשריף האהוד בראשה לא מצליחים לפענח את הרצח וסגרו את התיק. מילדרד זעומת הפנים והנרגנת מחליטה לפרסם על שלושה עמודי מודעות נכחדים בכניסה לאבינג במיסורי, עיירה זעירה בה היא חיה טקסטים שאמורים לדרבן את השריף לפעולה. הפרסום מוביל לשרשרת של התרחשויות המשפיעות על השריף הנבון, משפחתו הקטנה, על סגנו הגזען והשיכור, על בנה של מילדרד, על בעלה לשעבר וחברתו לחיים הצעירה והמטופשת, על בעל משרד הפרסום, על הננס סוחר המכוניות בעיירה, ועל דמויות רבות אחרות שחוצות את המסך כדי למלא אותו בתוכן.
האירועים הבין אישיים, כמו ההבחנות החברתיות הביקורתיות שמגדירות את המרכז האולטרה שמרני של אמריקה – אם תרצו מצביעי טראמפ, ממלאים את המסך ברגעים דרמטיים לצד רגעים שיש בהם חיוך סאטירי ואולי גם סלחני. מקדונה מניח את המצלמה שלו בסביבה סגורה, חברתית ופיסית שחיה את חייה באופן מסורתי ואולי גם מנוון, כמעט ללא סימני מודרנה, שהקשרים שלה לעולם החיצוני שמעבר לגבעות המקיפות אותה כמעט לא קיימים. בסרט אין לאלה הד.
מקדונה הבמאי מציל כאן את מקדונה התסריטאי משום שאת החורים והקרעים בעלילה שלו הוא יודע למלא בבימוי רגיש ובהדרכת שחקנים נפלאים. כאן הוא חוגג את יכולתו בעיין בוחנת וההעמדה מדוייקת של סצנות, בשימוש נפלא בצלם שלו בן דייויס איתו שיתף כבר פעולה בסרט קודם "שבעה פסיכופטים", צלם שיודע להעביר אוירה ורגש בסרטים צנועים כמו בסרטים עתירי תקציבים, וכמובן בשורה של שחקנים מרתקים.
וודי הארלסון כשריף נלחם כאן בתדמית מתפוצצת ואסרטיבית ומוחצנת כדי להציג שריף חכם, נבון ומאופק שיודע להלך בין הטיפות בצרות שהוא מופקד על פתרונן. שריף ווילובי שלו הוא רגיש, מרגש כאדם וכשוטר שכולו הגיון ושיקול דעת וכאב על חוסר יכולתו לפתור את תעלומת האונס-רצח הנורא של נערה צעירה בתחום שיפוטו. סאם רוקוול הוא דיקסון, סגנו חמום המוח, גזען, שונא הומואים, רדנק אמיתי, המנצל לא אחת את מעמדו והסמל שעל חזיהו לסגירת חשבונות אישיים, שחי עם אימו החכמה ממנו שמדריכה אותו לעיתים למעשי קיצון שעולים לו ביוקר. פטריק, הבן המתבגר של מילדרד מגולם ע"י הצעיר לוקאס הדג'ס בעדינות מגינה וסובלת כאחיה של הצעירה הכואב בשקט את הרצחה והדרך שזה קרה, ג'ון הוקס השחפני והקפיצי הוא בעלה לשעבר, האלים של מילדרד, זה שלא מסכים עם החלטתה להציב את השלטים בכניסה לעיר והננס פיטר דינקלג' שמחלץ אותה מצרה אבל זוכה גם ממנה לכתף קרה.
ועל כולם, כמובן פרנסיס מקדורמנט בתפקיד מילדרד הייס הממלאת את המסך, שחקנית מהפנטת שתדמיתה נבנתה בסרטי האחים כהן ו"פארגו" בשיאם, קיבלה עיצוב מקפיא בסדרת הטלויזיה "אוליב קיטריג'" ומניחה כאן את החומרים שנאספו כרפלקס צפוי ממנה במהלך דרכה הקולנועית. היא נוקשה, אכזרית, היא כועסת ונוקמת, היא חדה ומדוייקת ובאותה עת גם רכה, כואבת, אנושית ומבינה, מאשימה ונאשמת. הכשרון הזה, שצמח באירועים קולנועיים רבים כל כך הפך אותה לשחקנית האידאלית לגילומה של הדמות המורכבת, רבת הפנים שהיא פורשת כאן על המסך.
שנבין, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" הוא בהחלט סרט שכדי לראות. ללא כל ספק. אבל כאמור הוא אינו מושלם. נכון, הוא מתבלט על פני סרטים אחרים שהוליווד מנפקת בשנים האחרונות ומצטרף בודאי לטובים והמקוריים שבהם. חוכמה די קטנה בהתבוננות ברמתם ובנושאיהם של הסרטים המושקעים מידי שמופקים שם בדרך אל בני הנוער בעיקר. אבל מופת של קולנוע הוא לא, גם לא פורץ דרך. ונדמה לי שגם היוצרים לא חוטאים בהגדרה כזאת לסרטם הצנוע.
"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיסורי" – 8 בסולם אורשר
Three Billboards Outside Ebbing Missouri