שאלה: גורילה, שלושה מטר גובה – איפה היא ישנה ?
תשובה: איפה שהיא רוצה.
שאלה: קוונטין טרנטינו, איך הוא מצלם את סרטו השמיני ?
תשובה: איך שהוא רוצה.
וטרנטינו, אחד הנביאים המוכחים של הקולנוע ההוליוודי ובודאי אחד הבמאים המקוריים, המרתקים והמעניינים הפועלים כבר שנים בבירת הקולנוע המנוונת, דווית הרימייקים, סרטי ההמשך והדיגיטציה מבית מארוול, דיסני ובעלי הזכויות על הפרנצ'ייז, טרנטינו עושה קולנוע כמו שהוא רוצה. ואיזה קולנוע מרהיב.
ואם הוא רוצה לעשות את זה כמו פעם, קולנוע של מסך גדול, בפילם, 70 מ"מ ופס קול עוטף ועשיר, אפוס ראווה של שלוש שעות ויותר בשני חלקים ועם הפסקה באמצע ואוברטורה, כמו ב"חלף עם הרוח", אז הוא עושה ויקפצו לו המפיקים והמבקרים כאחד.
טרנטינו מכיר קולנוע יותר טוב מהרבה במאים אחרים שמסתובבים היום בהוליווד ולא אתפלא אם בסתר ליבו הוא רוצה להיות יורש אמיתי לד.וו. גריפית, מי שהמציא את התחביר של הקולנוע האמריקאי. "הולדת אומה", גם בזרמים הנרטיביים וגם בפורמט הויזואלי תלוי לא רחוק מעל "שמונת השנואים" שלו.
לפחות על פי הצהרותיו, הוא הולך ומתקרב לסופה של הדרך. מדבר על עשרה סרטים לפני פרישה והנה הוא כבר בסרטו השמיני. עם חובת הוכחה שהולכת ומתהדקת סביבו, אני לא מאמין שממזר עם כבוד כמוהו יבזבז זמן על סרט סתם, פסק זמן פחות יכולת והשקעה ביצירה חיונית כל כך הנמתחת מ"כלבי אשמורת", דרך "ספרות זולה", "ג'קי בראון", שני הפרקים של "להרוג את ביל", "חסין מוות", "ממזרים חסרי כבוד", "ג'אנגו ללא מעצורים" (באמצע היו כמה סגמנטים בפרויקטים משותפים). ואכן, התבוננות נוספת בסרט מעלה כמה הרהורים על היכולות הנותרות של הקולנוע שלו, ובניגוד לרבים שמיהרו להספידו, לפחות חלקית, נדמה לי שטרנטינו מצליח להפתיע גם כאן.
"שמונת השנואים" מאכלס יותר משמונה דמויות. אני ספרתי לפחות עשרה, בתפקידים מרכזיים בסרט, כך שהבחירה בשמו מציינת כנראה משהו שכדאי לשים איליו לב. זהו כאמור סרטו השמיני וטרנטינו הסינפיל מודע מאוד לרפלקס פליני ו"8 וחצי" שלו וכמו האיטלקי רומז לנו שזה יהיה אחד מסרטיו האישיים יותר. אולי סוג של התכנסות וחשבון נפש אמנותי. ואכן, הבמאי שנטל בסרטיו הקודמים לא מעט דוגמיות של ז'אנרים וקולנוע הוליוודי קלאסי פונה כאן לארסנל הפרטי לציטוטים מהסרטים שלו עצמו.
אלה לא רק הטקסטים המחודדים, הייחודיים, המוחצנים שלו. זה לא רק השימוש בויזואליה קיצונית, בעיקר באלימות שנוגעת לעיתים בהגזמה, זה לא רק המבנה השבור, הלא לינארי, לא רק השימוש במוסיקה, אלמנטים החוזרים כסגנון בכל סרטיו. כאן נוכל לחזור לרגעים מ"כלבי אשמורת","ממזרים חסרי כבוד" ו"ג'אנגו" ואפילו הטון המלנכולי של "ג'קי בראון". בחירות אלה מציעות סוג של התייחסות מחודשת לעבודתו שלו, הדגשה של אלמנטים שהוא חושב להדגיש בגוף עבודותיו המתכנסות.
הסרט, הבנוי משישה פרקים מתחלק למעשה לשני חלקים ברורים, שונים מאוד האחד מהשני ועומדים זה מול זה בסיפור ובאפיונו התמטי והויזואלי. בחלק הראשון מתגבשת מחצית מהאנסמבל של הדמויות ובשני אנו פוגשים את כל השאר עד לפתרון הדרמה הבלשית המגיע, כמו בדרמות כאלה די במפתיע וכמו אצל טרנטינו, עם הרבה נתזים של דם . החלק הראשון, אופטימי, אפילו הומאני במידה מצולם כולו במרחבים המושלגים וטבול כולו בלבן בוהק והחלק השני, שסופו אבדון אלים מצולם בתוך הפונדק וגווניו חומים כהים ואפלים.
טרנטינו משתמש באופן חופשי מאוד בשני סגנונות סיפוריים, המערבון והדרמה הבלשית, אבל גם המרכיבים של התרכובת הזאת אינם ז'נריסטים אופייניים. המרכיבים של המערבון כאן הם הזמן – אי שם לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, המקום – ערבות וויומינג המושלגות והדמויות – צידי אדם, אסירה המועברת למשפט ותליה, שריף, גנראל בצבא הדרום, קאובוי, נהגי כרכרות, סוסים ואקדחים. מרכיבי סרט המתח – החיפוש אחרי הרוצח, האלמינציה ההדרגתית של חשודים והמקום הסגור המונע יציאה או כניסה מחלל ההתכנסות המוגבל. אבל ההתנהלות של המרכיבים הללו אינה אופיינית ורק הצורך למניעת ספויילר מרחיק כאן את ההסבר איך ומדוע.
כמו בכמה מסרטיו עוסק כאן טרנטינו, ובאופן בוטה ומאוד וחסר תקינות פוליטית בנושא היחסים לשחורים באמריקה, מאז ועד היום. אחד מהגיבורים הראשיים הוא צייד ראשים שחור, קצין לשעבר בצבא הצפון שפעולותיו במלחמה הביאו עליו שחרור בחוסר כבוד ושנאה יוקדת לדרומיים ששונאים אותו בחימה לעומתית. מייג'ור מרקיז וורן נושא עימו מכתב, לטענתו בכתב ידו של אברהם לינקולן שהיה, לטענתו חברו לעט בתקופת המלחמה. המכתב הזה מוצג כמה פעמים במהלך הסרט והטקסט הכתוב בו מובא לידיעתנו בסצנה האחרונה.
המכתב שזוכה להתייחסות שונה מצד הדמויות, כל אחת והשקפתה, כל אימת שהוא נחשף הוא אחת האניגמות המרתקות של הסרט והוא מדגיש את המתח שבין הריאליזם האלים הבולט לבין הנוסטלגיה המלנכולית החמקמקה הנושבת בחלק מסרטיו. של טרנטינו ושורקת גם כאן. ומכתב זה נושא טעם של רצון לנבירה מעמיקה יותר בסרט כולו.
שורת השחקנים מרתקת גם היא: סמיואל ל. ג'קסון, קורט ראסל, ג'ניפר ג'ייסון לי, טים רות', מייקל מאדסן, ברוס דרן וולטון ג'וגינס וכל השאר, חלקם עם זמן מסך קודם אצל טרנטינו וכולם מצליחים לנוע היטב בטריטוריה המסובכת שבין האנושי לגרוטסקי, לקריקטורי בלי להגזים מידי.
הוסיפו את הצילום הנפלא של רוברט ריצ'ארדסון ואת המוסיקה של אניו מוריקונה הוותיק, והרי לכם סרט שכדאי להשקיע בו שלוש שעות מהחיים. ולרוץ לספר לחברה.
"שמונת השנואים" – 9 בסולם אורשר.