האולם בהקרנת הגאלה החגיגית של "שתיקה רועמת" במסגרת פסטיבל הסרטים של ברלין 2018 היה מלא מפה לפה אזרחיות ואזרחים נרגשים. הסרט, באחת ההחלטות המוצדקות הבודדות של הנהלת הפסטיבל בראשותו של דיטר קוסליך אמנם לא נכלל בתחרות על פרס "דב הזהב", אבל פרמיירה היא פרמיירה ושטיח אדום ופרומואים מעוררי תקווה נפרשו לפניו. למחרת, במסיבת העיתונאים עמוסה במשתתפי הסרט היה החדר הגדול המיועד לכך כמעט ריק. נדמה אפילו שיותר אנשים הצטופפו ליד השולחן על הבמה מאשר העיתונאים הבודדים שהטריחו עצמם למפגש. לא נעים…
גרמניה מביטה אחור אל ההיסטוריה שלה, גם לפרקים הפחות נעימים ויש לה לא מעט כאלה ועושה עליהם סרטים. אל הטיפול המתמשך בדברי ימי מלחמת העולם השניה שעבר כמה גלגולים – מהכאה על חטא ועד ליללות על המחיר הכבד ששולם בגינו, מחדירה עכשיו תעשית הקולנוע עוד ועוד סיפורים שעוסקים בימים שלאחר המלחמה ומציעה פרספקטיבה ביקורתית על המשטר הקומוניסטי הדורסני ושליחיו מן השטאזי, למשל וגם על היטמעותם של בכירים נאציים בממשלים החדשים הן במערב והן במזרח. רוב הסרטים נערמים לצריכה עצמית ולא חוצים את גבולות גרמניה המתאחדת ורק בודדים מצליחים להגיע גם למודעות בין לאומית. אנחנו זוכרים בהערכה סרטים כמו "להתראות לנין" של וולפגנג בקר או "חיים של אחרים" של פלוריאן הנקל פון דונרסמארק, בעיקר משום הנימה האירונית בה נעשו והכישרון והיכולת לעדן סיפור קשה למונחים אנושיים ובקווים של התבוננות מעמיקה.
"שתיקה רועמת" הוא הנסיון השני לפחות של הבמאי הגרמני לארס קראומה לנבור בהיסטוריה של ארצו וגם כאן הוא חוזר לשנות החמישים המוקדמות, פחות מעשור לסיומה של המלחמה וביתורה המלאכותי של גרמניה. לאחר שטיפל ביד כבדה מאוד בתופעות בצד המערבי של הגבול ב"האמת של פרנץ באוור" (שנקרא במקור "המדינה נגד פרנץ באוור"), בהיטמעותם של רבים מפקידיו הבכירים של המשטר הנאצי בביורוקרטיה של גרמניה החדשה ובעיקר במערכה לתפיסתו של אדולף אייכמן הוא פונה מזרחה לחשבון נפש מול הממסד הדורסני של הקומוניזם הגרמני. המשותף לשני הסרטים הוא בעיקר הטיפול הדוגמטי, הפומפוזי אפילו בשני הסיפורים, המודעות העצמית היתרה של השחקנים לחובתם ההיסטורית לדמויות וחוסר אנושיות ואמינות בבנית הסיפור ובעיצוב אותן דמויות. כמו במסכת דידקטית גם כאן הכל נצבע בשחור-לבן, קרבנות ונוגשיהן ללא גווני ביניים.
הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי כפי שהתפרסם בספרו של דיטריך גרסטקה שהיה בין התלמידים בכיתה י"ב האמיצה שיצאה באומץ של תמימות נעורים אל מול הטוטליטריות השלטונית של המפלגה הקומוניסטית, והיא אפילו לא ידעה שהיא כזאת בהתחלה. השנה היא 1956 ובהונגריה מתחולל נסיון מרידה אל מול המגף הכבד בו דורסת בריה"מ את גרורותיה. שני תלמידים מהכיתה הבוגרת במגמה האקדמית, המתקדמת חוצים את הגבול לבית קולנוע המצוי במערב, חציה אסורה אך עדיין לא בלתי אפשרית בהעדרה של החומה (זאת הוקמה ארבע שנים אח"כ). מיומן החדשות המוקרן לפני הסרט הם לומדים על האירועים בהונגריה וכשהם חוזרים נרעשים הביתה הם שומעים מתחנת רדיו המשדרת מן המערב על מותו כביכול במהומות של אלילם, שחקן הכדורגל האגדי פרנץ פושקש. ההחלטה ברוב קולות התלמידים היא לקיים שביתת שתיקה בת שתי דקות בתחילת אחד השעורים כמחאה.
העיקצוץ המחאתי של נוער מתבגר הופך לצונאמי של האשמה בניסיון לבגידה במולדת ובערכיה הסוציאליסטים כאשר התגובה החריפה מטעם השלטונות הולכת וטורפת את הסדר והביטחון העצמי של תלמידי ותלמידות הכיתה. תחילה המורה ואחריו המנהל, המפקחת המחוזית ולבסוף גם שר החינוך נקראים לעמוד בפרץ משובת הנעורים הזאת, המתגבשת ככל שיענו אותה יותר. דרישת הממסד היא לדעת מי פצח בשביתה, של מי היה הרעיון והכוונה היא להפריד ולמשול. התלמידים נקראים בזה אחר זה להלשין האחד על השני ועד שלב מסויים, הם עומדים בלחץ כחומה בצורה. בינתיים אנחנו זוכים גם לכרטיסי כניסה לכמה מבתי המשפחות שלחלקן יש היסטוריה הנמתחת עד הימים הקשים של המלחמה ההיא, משני צדיו של הקונצנזוס הלאומי.
הבלבול העיקרי שמציב בפנינו הסרט הוא הפער שבין החשיבות החברתית וההיסטורית בחשבון הנפש שנעשה כאן עם הטוטליטריזם והדוגמטיות חסרות החמלה, עיניין מרשים וחשוב ומעורר מחשבה לבין ההמחשה הדרמטית של אלה בתסריט, במשחק ובבימוי. החלק הזה של המשוואה הקולנועית שמעמיד בפנינו קראומה, בנאמנות של כשרון מוגבל כפי שהוכח גם בסרט הקודם שלו, הוא פגום ומוגזם ומרחיק בשל מלאכותיותו את ההזדהות שלנו עם הדמויות. בשל הקוטביות והגמלוניות שבעיצובן, גם בכתיבה וגם בביצוע ניטלות מהן התכונות האנושיות והן הופכות לסמלים המסתובבים על המסך, בובות שעשויות מחומרי תעמולה ומסיסמאות שחוקות. להלן עוד אחד מהסרטים שבהם אין סבטקסט והרעיונות נאמרים באופן ישיר, בקול ובחשיבות מופרזת. בתוספת אירונית היה הסרט יכול להפוך את הניכור הזה לערך, אבל זה כנראה מעל ליכולותיו של קראומה.
"שתיקה רועמת" – 7 בסולם אורשר
Das schweigende Klassenzimmer