"7 ימים באנטבה" – יורם גאון אאוט

אני באמת לא מבין מה דחף את הבמאי הברזילאי ז'וזה פאדילה  בסרטו החדש "7 ימים באנטבה" לחזור שוב לאירועים ההירואים של מבצע השחרור של  למעלה ממאה ישראלים שנחטפו במטוס "איר פרנס" והובלו כבני ערובה לבירה האוגנדית. אז נכון שזה היה מבצע צבאי מזהיר, אך בהעדר פרספקטיבה או תחקיר חדש (למרות שפאדילה טוען אחרת בראיונות שהוא מפזר אל מול טענות משפחת נתניהו) על מה שקרה בין אתונה לאנטבה בשבעה ימים שהחלו בסוף יוני 1976 והסתיימו במה שכונה בלשון הצבאית "מבצע כדור הרעם" מציעה ההפקה האגלו-אמריקאית גרסה פגומה וחסרת צורך וטעם. ובייחוד שלסיפור המכונן הזה נעשו כבר לפחות שלוש גרסאות קולנועיות וטלויזיוניות בזמן אמת ותאמינו לי, יחסית לסרט החדש הזה  סרטו של מנחם גולן "מבצע יהונתן" נראה כמו מאסטרפיס.

אני מבין שבעיתונות העולמית והמקומית יש מי שהתחיל לדחוק את בנימין נתניהו לפעולה, לפחות לתגובה על מה שמוצג כתיפקודו הלקוי של אחיו יוני ז"ל בהתרחשויות. אבל הסרט רווי בכל כך הרבה שגיאות עובדתיות שחלקן הופכות אותו למגוחך, כך שהמקרה הפרטי של משפחת נתניהו עם כל הכאב נבלע להיות עוד טעות שולים. כדי לסגור את הפינה הזאת נאמר שעל פי הסרט יוני היה מפקד הכוח של סיירת מטכ"ל שהוטסה לאנטבה אבל הוא מופיע (בגילומו של אנחל בונני השרירי) לכמה דקות בלבד לקראת היציאה לפעולה ונהרג מיד בתחילתה.

בכלל הקרב עצמו שמוגבל רק לחלקים מהאירוע עצמו נערך בקיטועים בין צילומי התקיפה שמוצגת בחובבנות גמורה לבין הופעה של "בת שבע" בקטע המפורסם ביותר של אוהד נהרין (המגולם בידי גאי זוארץ) "אחד מי יודע". קטע המחול גם פותח את הסרט וחוזר כמה וכמה פעמים במהלכו ומציע כנראה מסגרת אלגורית באשר למקומו או העדרו של אלוהים במעגל האלימות של חד גדיא שאותו אנחנו חווים עד היום באי יחסינו לכיבוש ולמאבק הפלסטיני לסילוקו.

הדמויות שזוכות כאן באמת לפירוש מעוות ומוזר והצגתן באופן התמוהה, נשף מסכות פורימי ממש בו משתמש הסרט יכול לעורר זעם המשפחות הן של ראש הממשלה המנוח  יצחק רבין (אותו מגלם בקורקטיות ליאור אשכנזי) ומי שהיה אז שר הביטחון ובר הפלוגתא החתרן מולו שמעון פרס (אותו מגלם האנגלי אדי מארסן באיפור כבד ובהנאה מרובה ששמורה לשחקנים שאוהבים לגלם נבלים). רבין של הסרט הוא הססן, תבוסתן, בוחר לבדוק את דרישות המחבלים לשחרור למעלה מ 50 מחבריהם הכלואים בישראל ולהכנס למשא ומתן, בעוד שפרס הניצי תקיף בסרובו למהלך, דורש כל הזמן לפתוח בפעולה צבאית ומכין עם הצבא תוכניות אלטרנטיביות להציגן בממשלה, למרות הסכנה בפעולה רחוק כל כך מגבולות הארץ והקשיים במפגש לא שיוויוני עם צבא אוגנדה.

רבין של "שבעה ימים באנטבה" הוא הפשרן, המחפש הדברות עם הפלסטינים שהרי "נרצה או לא הם השכנים שלנו ואיתם נצטרך לדבר". הוא הדמות המתייסרת שגם אחרי החלטתו להניע את המבצע ולגייס לו רוב בממשלה, ואחרי שהדאגה מכשלון הסתיימת בנצחון הגדול אומר "ובכל זאת איתם צריך לנהל משא ומתן", מילים כמעט אחרונות המהדהדות בסרט. פרס שמאמין רק בכוח, תפיסה שמעוררת כאן תמיהות המתנפצת את התדמית שלו כאיש של שלום מוצג בסרט כמניפולטור, כחורש מזימות, כאיום קיומי תמידי על מעמדו של רבין ובעצם כסוג של קריקטורה אנושית.

נכון שפאדילה, המתגאה, ומאוד לא בצדק, כי הוא מספר את האירועים באופן האובייקטיבי ביותר ואחרי תחקירים ועדויות של "מי שהיה שם", מנסה בעצם להציע את סיפורם של החוטפים. קבוצה לא הומוגנית של פלסטינים מהחזית לשיחרור פלסטין ושני גרמנים חברי "תאי המהפכה" (אותם מגלמים רוזמונד פייק ודניאל ברול בחיוורון מדאיג) עם קשר למחתרת האנרכיסטית של באדר מיינהוף. הוא מתעכב על שיחות בניהם, על הימים של ההחלטה לצאת לפעולה נגד "הממשלה הציונית הפושעת", על חלק מהאימונים ועל חששות, דעות וגם חילוקי דעות על המטוס ובמהלך ימי השבי באולם הכניסה של שדה התעופה הישן באנטבה בו הוחזקו החטופים. אבל החלק הזה כל כך דל ופרימיטיבי, עמוס בססמאות שנשמעות נבובות וריקות שמשאירות רושם של סטראוטיפים משופשפים מידי, שהוא מרגיש צורך לחזור מידי פעם לדרמה המתרחשת באמת בממשלה ובבור המטכלי.

אני מבין שההפקה האנגלו-אמריקאית סיפקה עבודה לכמה וכמה שחקנים ישראלים בנוסף לאשכנזי כמו מרק איוניר, יפתח קליין ונתי רביץ בעיקר בתפקיד הקצונה הגבוהה של צה"ל וזה אולי חשוב, אבל הסרט כולו, על חובבניותו והסימבוליות הלא ברורה שלו הוא התרחשות קולנועית כל כך סתמית ומיותרת. סרט תמוה באיכות תמוהה ובתזמון תמוהף

"7 ימים באנטבה" – 6 בסולם אורשר.

7 DAYS IN ENTEBB

רוצה לשתף ?