אלון גרבוז, 44 שנים מנהל את הסינמטק בתל אביב. הביא אותו להשגים אדירים, שם אותו גבוה כאחד המוסדות התרבותיים החשובים במדינת ישראל – חתן פרס אופיר למפעל חיים. השאלה היא האם אלון הוא מפעל החיים של הסינמטק או הסינמטק הוא מפעל החיים של אלון גרבוז. לפוסחים על שני הסעיפין – שתי התשובות נכונות. בעוד חודש הוא יוצא לגמלאות ומשאיר את המפתחות למישהו אחר. נעליים באוקטן גבוה מאוד. לכבוד הפרס כתבתי לאלון הקדשה בשמה של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלויזיה.
איך מפרידים את ה C מה O2 ? איך מרחיקים את הברק מהרעם ? את החמסין מהקיץ ? את מירב מיכאלי מהפעילות המגדרית ? איך מנתקים את ברגמן, אנטוניוני, פליני, קוראסאווה, גודאר, אורסון וולס, קופולה, ספילברג, טרנטינו, אורי זוהר, אסי דיין, יוסף סידר מהקולנוע ? ואיך, לעזאזל אפשר לתת לאלון גרבוז לצאת לפנסיה מניהול הסינמטק של תל אביב – מפעל חיים שלו ושל העיר שלא הולכת לישון? …
אלון בפנסיה – זה אוקסימורון שיכול להיות הגיוני רק לנכדים שלו, אלה שיקבלו אותו עכשיו במנות גדושות יותר, בזמן הפנוי שנתהווה בין ישיבות מתרחקות, בין החלטות אמיצות שאולי מישהו אחר יצטרך לקחת, בין שיטוט בין האולמות בבנין החדש , בממלכה שלא מזמן התרחבה, בפתיחות תכופות של פסטיבלים גדולים וקטנים, בתוכניות הקרנה של סרטים שבאו מרחוק ומקרוב, בקידום סרטים ישראלים ובנוכחות רבת השראה במוסד התל אביבי הזה שגדל והתפתח כל כך בארבעים ומשהו השנים האחרונות. מוסד שכולו מריח, נושם, ומלחש את חותמו.
האחריות היתה גדולה כבר בימים הראשונים עת הפך הסינמטק לאבן שואבת לאוהבי קולנוע . זאב רב-נוף, מבקר הקולנוע האגדי של "דבר" כתב עליו אז: "הוא (הסינמטק) מלא תמיד מפה לפה בעיקר נוער וגם נוער פרוורים, והצעירים יושבים בשקט ומתעניינים באמנות הקולנוע". בלי לגלגל בקבוקים ומול סרטים שהביאו את ניחות התרבות ותמונות חיים מאירופה, אסיה ואמריקה הרחוקות.
בעקשנות, סבלנות, ידע ואהבה רבה ידע אלון לקחת את המוסד הנפלא הזה תחת כנפיים רחבות ולהעבירו בתחנות חיים שהיו יכולות למוטט כל אידאליסט. אבל אלון, בתערובת של נועם הליכות, הבנת נפש האנשים שעמדו מולו, לצידו ומאחריו, ביכולת תמרון מפליאה ובשמירה על עקרונות הצליח לחצות גם את הרוביקונים הסוערים ביותר שעמדו לו בדרך. והיו כאלה לא מעטים ומימיהם שוצפים ונרגנים.
התחנות עדיין שם, עכשיו שוממות . האולם ב"בית עובדי העיריה", האכסניה המפולשת ב"בית מפעל הפיס" ורק הבנין ברחוב הארבעה ועכשיו המבנה המורחב על חמשת האולמות שבו שוקקים חיים, 24 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע. הם והעובדים הנאמנים שליוו אותו לאורך הדרך.ממנהלי התוכניות והאגפים ועד אחרון הסדרנים והמנקות. איך הוא אסף אותם – חלקם מקצוענים מבריקים בתחומם, חלקם מקרים טבולים בצורך ובעזרה אנושית. ומי כמו אלון שיהיה שם כדי לסייע.
הוא היה הסינמטק של תל אביב והסינמטק היה אלון. גם בחו"ל בחופשה בשלווה בפסטוראלית של "היער השחור" היה נזעק כשפעמון האזעקה היה מצלצל ברחוב הארבעה. מישהו בתל אביב שכח לסגור הדלת ואלון, ממרחק היה חייב לפעול ולהפעיל.
אין הומניסט גדול ממנו ואין הרבה לוחמים לזכויות האחר אמיצים כמותו. הבחירות בסרטים שבעטו בקונצנזוס תוך סיכון עצמי, הדרישה לצדק ולשיוון חברתי וכלכלי ועמדות פלורליסטיות מוצקות מאירות את דרכו –שורות שורות של נידחי קלנוע חייבים לו את בימתם וטורים ארוכים של אריות קולנוע, את זכות השאגה. ותאמינו לי כשזה נפגש בצורך להגדיל טיפ למלצרית חביבה במסעדה, זה לא תמיד קל וברור לאחרים בשולחן. אבל אצל אלון, כן. ותמיד בחיוך. זה האיש שיקנה את הצעצוע המטופש מפליט אפריקאי ברחוב כי זה יעזור לו, וישאיר תרומה לקופת צדקה חברתית אי שם. זה האיש שיעמוד גם מול כוחות פוליטיים מאיימים, לעיתים באלימות ולא יכנע להם.
ובשל כל אלה, אלון גרבוז, איש אמיץ, חבר נפלא, מנהל נערץ, פוליטיקאי בחסד, איש תרבות, משפחתן חסר מעצורים , מאותם שעשו את תל אביב ואת מדינת ישראל טובים יותר – זוכה בפרס מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלויזיה.