ברלין – הסוף ? (חלק א')

פרק א' ובו יסופר מדוע ביקורי האחרון  בפסטיבל הסרטים בברלין יהיה האחרון, כמה מילים על התדרדרותו של המוסד ולמה, בכל זאת אני הצלחתי לעמוד במשימות שהצבתי לי בעיר הקרה.

אני באמת לא יודע מדוע לקח לי לפחות שלושה ימים לאזור כוח ולהתיישב ולכתוב על ברלין 2017. למה דחיתי שוב ושוב את ההסתודדות ליד המחשב בנסיון לארגן לעצמי את הזכרונות וההתרשמות מהפסטיבל האחרון, כנראה באמת האחרון עבורי בעיר שקיבלה אותי, בסך הכל די יפה ובמאור פנים. זאת, אני מקווה לא הפעם האחרונה שלי בברלין, אבל הפעם החלטתי – לא עוד פסטיבל הסרטים בברלין. זהו. נקודה. סוף.

אבוי, לצערי נדמה לי שזאת הולכת להיות רשימה ניו ז'ורנליסטית, אבל החלטה רגשית כזאת צריכה להיות שעונה בעיקר על סיבות אישיות, פרטיות,סובייקטיביות ולא רק על בסיס עובדתי מוצק. ובמקרה הזה, כמו החלטה על פרידה בחיי הנישואין, נדמה לי שגם הזוגיות שלי עם הפסטיבל הגיעה לסוף דרכה.

יש כאן שילוב של כמה וכמה סיבות, לא בסדר חשיבות מחייב. האחת היא הגיל – אירועים המוניים כאלה, ההולכים ודוחקים יותר ויותר אנשים ליותר ויותר מקומות ביקום שהולך ומתרחב במהירות גדולה מידי מפסיקים להיות אטרקטיביים לקהל מתבגר והולך. הקרב שנעשה אכזרי על מקומות ישיבה בסרטים, שמחייב התייצבות לפחות חצי שעה לפני התחלת הסרט בפתח האולם, הידחקות בתורי לחץ בכניסות צרות במיוחד, פטנטים חדשים לבקרים של המארגנים להקשות את החדירה פנימה במעברים צרים, תופעה שמחזירה בהכרח את זכרון ההיחלצות מהרחם, זאת גימנסטיקה שמתאימה לגופות צעירים. ובאמת כשמסתכלים מסביב רואים שיש עדיין כמה וכמה אותם ווטראנים שמגיעים לפסטיבלים הגדולים (גם קאן או ונציה), אבל האוכלוסיה בכללה משתנה, הולכת ונעשית צעירה, המונית ואנונימית.

סיבה שניה היא מזג האויר. פברואר בברלין הוא חודש קר, מאוד. השנה היה קר במיוחד ויבש. ללא גשם ובודאי בלא שלג מרכך. המעברים הללו שבין הקור בחוץ שחותך באברים החשופים וחודר גם אל מתחת למעילי הפוך וכובעי הצמר והכפפות לבין החימום, לעיתים חימום היתר בפנים הוא הסיבה שבכל שנה כזאת רוב האורחים לפחות, הפחות מורגלים בתנאים שכאלה מסתובבים עם מטפחות נייר ביד עמוסות הפרשה רטובה, עיניים דומעות ואף נוזל. וההתעטשויות והשיעולים מפזרים עוד ועוד חיידקים במרחבים הסגורים.

סיבה שלישית היא הזמן המבוזבז בין הסרטים. מה כבר אפשר לעשות בשעה, שעה ורבע שבין סופה של הקרנה  אחת לתחילתה של שניה, סליחה, בין הגעה לאולם כדי לתפוס מקום לסרט שני. הסרטים כאן אמנם מרוכזים באולמות המצויים במרחקים לא גדולים מאוד זה מזה – עשר דקות בערך להגיע בהליכה מהירה מ"הארמון הפסטיבל" שהוא ההיכל המרכזי לסרטי התחרות למקבץ עשרת האולמות ב"סינמקס" המציג את סרטי הפנורמה והפורום או תשעת האולמות של ה"סינסטאר" במרתף "מרכז סוני" המפואר מהצד השני של הכביש הראשי. ויש גם הקרנות במרכזים אחרים בעיר הגדולה, אבל מי מגיע לשם… את הזמן הזה, במקומות נורמאליים אפשר לנצל כדי להסתובב ולראות קצת עיר, לפגוש כמה אנשים, להציץ בחנויות הראווה ואולי למדוד איזה סוודר או נעליים או לבחון את החידושים בעולם האלקטרוניקה והגאדג'טים, אבל לך תסתובב במינוס שבע מעלות עם רוח כל כך לא ידידותית…

תגידו – בתי קפה. אבל כמה קפה אפשר כבר לשתות ביום והסטארבקס ממילא מתפוצץ מאנשים. ומלבד זה המחירים, זה כבר מזמן לא מה שהיה והגרמנים שמעלים אותם ממילא בתקופה האחרונה מגזימים יותר בתקופת הפסטיבל.

אבל הסיבה האמיתית להחלטה לאמר שלום לברלינאלה היא רמתם המתדרדרת של הסרטים. זה הולך ונעשה בולט יותר ויותר בשנים האחרונות. ככל שהפסטיבל הגרמני מתרחב, מגדל יותר ויותר סקציות ופעילויות בצד המהלך הקולנועי הטהור – הצגת סרטים. ככל שהוא מתנפח בכמות הוא מדלל את האיכות. דוגמה : בפסטיבל כמו קאן, שברלין מנסה לזנב בחשיבותו מוקרנים בסביבות 150 סרטים במסגרות הרשמיות והצדדיות. בשנים האחרונות אני חוזר הביתה משם עם רשמים של לפחות שלושה ארבעה סרטים נפלאים ולפחות עשרה-עשרים סרטים טובים. בשנה האחרונה, אגב היחס עלה וכמעט כל הסרטים שהוצעו בתחרות ובמסגרת המקבילה היו מרתקים. ברלין אוגדת כ 400 סרטים במספר מסגרות רב ואם פסטיבל מצליח להציג סרט אחד (!!!) מרגש ועוד שניים טובים – מה שקרה גם השנה, דיינו. וזאת באמת סיבה טובה לחסוך לעצמי את העינוי והטרטור בצ'ק אין ובבדיקות הביטחוניות בשדה התעופה שונפלד ולהשאר בבית.

בשביל להבין מה קרה כאן, להלן קצת הסטוריה. פסטבל ברלין נולד בכלל בקיץ, אי שם בתחילת שנות החמישים כנסיון נוסף של הגרמנים למחוק את זכרון הימים הנוראים של העשור הקודם (בעצם שני העשורים הקודמים) ולהחזיר לעיר את המעמד כמרכז אמנותי שהיה לה בימים שלפני עלית הנאצים לשלטון. עשרים שנה אחרי הווסדו של הפסטיבל בונציה וחמש שנים אחרי חידוש פסטיבל הקולנוע בקאן ותוך רצון לתפוס מקום גם במציאות של המלחמה הקרה, הפסטיבל של ברלין שם לעצמו מטרה להציג את החומרים של מזרח ומערב.

ואכן, עד נפילת הקומוניזם והחומה שבצעה את העיר לשני חלקים עיקריים בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, התקיימה באירוע הברלינאי תחרות הולכת ומרתקת יותר ויותר בין הגושים כשהקרב ניטש על הסרטים שהופקו בשני קצוות עולם. רק כאן אפשר היה לראות את הרוסים, הפולנים, הצ'כים, ההונגרים ואח"כ גם הסינים ששלחו את הסרטים שלהם להתנגח מול הקולנוע ההוליוודי הגדול והנוצץ. המידות נשקלו כאן בשבע עיניים – לא להפלות את אלה מול אלה, כי התגובה היתה מיידית. הכרנו כאן את הסרטים הגדולים של טארקובסקי, מיכאלקוב, קונצ'לובסקי, קלימוב, בונדרצ'וק, את הזריחה הרגעית של אנשי פראג מנזל, פורמן , הפולנים ויידה ומרצ'בסקי והסרטים הסינים הראשונים של הדור הרביעי צן קייגה וזיינג אימו כשעדיין היו סרטים קאמרים, אישיים ונוגעים ללב. רשימה מאוד חלקית. למדנו לטפח, עם העולם את הקולנוע הגרמני החדש והטרויקה האכזרית ששלטה בו – פאסבינדר, ונדרס והרצוג וזכינו לראות, ראשונים את הסרטים הגדולים של הוליווד שפארו במחצית השנה שאח"כ את בדי בתי הקולנוע של העולם.

ברלין של אותם שנים היתה עיירה מנומנמת, חביבה, בטוחה ושקטה – לפחות בחלקה המערבי, מאכלסת בעיקר אזרחים מבוגרים וכמויות לא מעטות של צעירים שבאו ללמוד כאן על מילגות נדיבות. במזרח, בנתיים קפאו מקור והילכו בלילות אפלים כצלליות בין בתים שהכדורים מימי מלחמת העולם השניה עדיין היו תקועים בקירותיהם. ואז נפלה החומה, עם השלטון הקומוניסטי במזרח והכל השתנה. מבחינת המטמורפוזה של העיר, אלה היו ארבע שנים לערך, מרתקות שבו ניסה המערב למזוג עצמו למזרח, נכון יותר המזרח למצוץ כמה שיותר מערב להוויתו, שנים שבהם נפתח צוהר קטן בחומה שתחילה עברו בו יחידים, אבל המעיין הלך והתגבר.

בשנה אחת, שבה המזרחיים – גרמנים, פולנים, צ'כים, רומנים, אוקראינים, רוסים הגיעו בבוקר מהצד המזרחי, התייצבו בשורות ליד פתחי חנויות שמכרו להם את כל הזבל המיושן שנצבר במחסנים במהלך 40 השנה מאז המלחמה – אלקטרוניקה, בגדים, כלים לבית, איפור ובשמים, ונבלעו במזרח לקראת ליל. שיירות של משאיות נצמדו לאחוריהן של החנויות – כוכי המכירה ודחפו סחורה לחזית מולה התקבצו הקליינטים בכוח וקנו וקנו. אני זוכר את התורים הללו שהתארכו כבר משעות הבוקר המוקדמות, שמונה וחצי בבוקר, ראיתי אותם בדרך להקרנה הראשונה של יום בפסטיבל.

ובשנה שאח"כ, החומות כבר כמעט אינן וקרחות גדולות של שטח הפקר שהוסרה ממנו גדר התייל חוצות את המרחב הקפוא שבין החלק המזרחי למערבי. האאודיס, הב.מ.ווס והפולקסוואגנים הישנות של המערב כבר נוסעות במזרח, הטראבנט המקרטעות, פעם פאר תעשית המכוניות המזרח גרמניות שהמקומיים חיכו לעיתים חמש-שש שנים לאספקתן מולאו אדמה וננעצו כעציצים ברחובות וחנויות ראווה החלו להקרע בחזיתות הבתים, מוסיפות קצת אור לאפלה הקרה של הלילה.

ואח"כ הופיעו המנופים. מאות כאלה שעיטרו ושינו את קו האופק של העיר הגדולה, ומתחתם הלכו וצמחו גורדי השחקים החדשים והמודרניים שמלאו, כמו שתלי שיניים בוהקים את החורים במערכת הרקובה של הבניה של המזרח. ארכיטקטורה מתפרצת, מטורפת, חסרת הגיון ומלאת אנרגיה. וגם הבתים שופצו לאיטם, בפילינג שסתם את חורי הכדורים וצבע את הלחיים בצבעים עליזים.

גם הפסטיבל השתנה, בהכרח. לא רק שהעביר את המרכז שלו למזרח, מהחיבוק בן עשרות השנים של גן החיות הענקי והנוחות המפוארת של הקודאם, הרחוב הראשי, גם ההיצע של הסרטים עבר טלטלה, עליה לא התגבר הפסטיבל עד היום.

ועל כך, ועל הסרטים במהדורה של 2017 ועל הביקור המופלא באולפני באבלסברג – בפרק השני, בקרוב.

(התמונה צולמה ב 1987, השנה הראשונה שלי בברלין, ב"טרצו מונדו" ובתמונה גם אלון גרבוז, אילן דה פריז, דני מוג'ה, ועירית שמגר)

רוצה לשתף ?