האהבה שלי, הראשונה שלי התמוטטה בכאב כנראה בשל כשל קולינארי או אם נדייק, בגלל דחיה של הצעה קולינארית. ואולי זה היה בשל תצוגה מעוותת של הגבריות שלי כתוצאה מתגובה דרמטית מידי לסרט קולנוע. אבל נא להבין, הייתי אז בן 5, עדיין תם ונאיבי בהלכות גבר באשה. עד היום, כאשר אני מנסה להרהר בסיבות לאירוע המכונן הזה שכנראה הטיל צל על חיי אני לא בטוח מה גבר כאן על מה – האוכל או האמנות.
קראו לה חנהל'ה והיא היתה השכנה ממול. הבתים שלה ושלי עמדו אמנם זה מול זה, מפנים אחוריים וחצרות זה לזה אך כל בית ניצב ברחוב אחר, היא ביהלל ואני בשדרות קק"ל, רחובות מקבילים אמנם שחצרותיהם השיקו. החצר שלה נהנתה מעדיפות של גובה והיתה שטוחה יותר ולכן שימשה כמגרש למשחקי הכדורגל של ילדי שני הבתים בעוד שהחצר שלי הציעה מבנה מורכב יותר של שני מפלסים שגם הגבוה שבו היה שקוע מפני החצר השכנה, מה שעשה אותה אולי עדינה ומרובת אפשרויות יותר, כל כך סימבולי, אבל יעילה פחות למשחקי הילדים.
אנחנו גרנו בקומת הקרקע וחלונות הדירה הקטנה שלנו פנו אחור, אל החצר שאליה ניתן היה לצאת דרך מרפסת קטנה ופתוחה. על מעקה האבן של המרפסת הזאת, בילדותי ועם לא מעט דמיון דהרתי כבוקר מערבונים אמיץ בערבות המדבריות של דמיוני, מושכות בידי האחת ואקדח דמיוני בשניה ודאגתי לשלום כל הנדכאים והנצרכים של המערב הפרוע וכמובן חיסלתי את כל הרעים בסביבה. בעיקר חתולים שחמקו בזהירות בדרך לפחי האשפה. חנהל'ה ומשפחתה גרו בקומה הראשונה של הבית ממול ומרפסתם היתה מוגבהת מעל הקרקע.
נקודת המפגש שלנו היתה בעיקר ליד עץ הפיקוס הענק שגדל בפינת החצר, מקום מפגש עם בית שכן נוסף, עץ שגילו כמה עשרות שנים שהגיע בימיו הטובים לגובה של יותר משלוש קומות, התהדר בנוף אדיר מימדים ובגוף עבה ומסוקס במיוחד שפיתח לא מעט שורשי אוויר עליהם התנדנדנו, טרזן וג'יין בהנאה רבה. לחנהל'ה היתה תסרוקת פוני גזורה בקפידה רומנית וחיוך חמוד ולא היתה אפשרות אחרת אלא שאתאהב בה. למרות שלא היינו באותו גן ואח"כ גם לא באותו בית ספר, את שעות אחה"צ היינו מבלים יחד, בני 4 ו- 5, 6 ו-7. אז עברו הוריה דירה והקשרים נותקו.
עם חנהל'ה, כמובן ראיתי גם את הסרטים הראשונים של חיי – ואלה היו, כיאה לגיל הצעיר והפגיע התוצרים המוקפדים של דיסני. נדמה לי שהייתי בן 5 כשראיתי לראשונה את הגרסה הקולנועית המצוירת הראשונה לסיפורו של ג'יימס מתיו ברי "פיטר פן", סיפור שנראה להורינו מתאים לדמיון בתולי. אחרי הכל סיפור על מייקל וג'ון הרכים ואחותם וונדי על סף בגרות שנסחפים בסיפור אגדות מקסים בדרכם לארץ "לעולם לא" כדי להיאחז בו בעולם הילדות. גם אגדה, הרבה קסם, גם מוסיקה, גם הרפתקאות, גם מוסר השכל, גם אהבה, אומץ, הקרבה ונאמנות, הכל בקפסולה אחת וממותקת לשני צעירים רכים מתל אביב.
נכון שהיריבות המרכזית שם היתה בין פיטר הירקרק המעופף והקפטן הוק שבור האף עם הכובע רחב התיתורה שידו האחת בחרב והשניה כולה קרס מאיים, פיטר עם המגבעת המחודדת והנוצה המזדקרת והוק עם הצחוק המרושע וספינת השודדים שלו. ונכון שמסביב מעופפות דמויות נוספות, הפיה הקטנה טינקר בל, בתו של הצ'יפ האינדיאני טייגר לילי, השודדים, ההורים. אבל את עיני לכדה במיוחד דמותו המאיימת מאוד של התנין, זה שכבר טרף את ידו האחת של הוק השודד, שבבטנו מתקתק שעון מעורר שגם אותו בלע והוא ממשיך לאיים על סביבתו. סצנה אחת השפיע עלי במיוחד שבה נלחם הוק בתנין ושתי רגליו פסוקות על שתי לסתותיו של התנין ולועו הפעור של זה מאיים לבלוע את הוק.
רגעים כאלה, ידידי, לא שוכחים לעד ובייחוד לא ילדון צעיר ורך שלוקח ברצינות כל מניפולציה קולנועית שיש בה סכנה, כמוני. מאז במשך חודשים רבים חציתי את השביל הצר בכניסה הביתה מבוהל ובמהירות רבה, פן יצוץ התנין מאחד מגדותיו של מבוא האבן הצר, יתנפל עלי ויבלע, לתמיד ואיש לא יוכל להחזיר אותי לארץ מבטחים. חנה'לה לא הכילה, כנראה את ההתנהלות הבלתי גברית הזאת. ואולי בשל זה, כמה ימים אח"כ באמצע משחק בחצר שאלתי אותה אם היא תרצה להתחתן איתי. היא אפילו לא היססה כשענתה לי "לא". "טוב", אמרתי לה, "אז אני לא אכין לך סלטים".
שנבין, המטבח בבית היה מחולק היטב בין האחריות של אמא ושל אבא. היא היתה מלכת העוגות – סוד עוגת הגבינה שלה עבר מדור לדור ועד היום היא מעלה חשקים בחיכם של ידידי ורעי בגרסה המדוייקת של רעייתי. והוא היה איש הסלטים, עם הרבה דמיון ויכולת, סלטים שאת סודם הביא ממסעות במסעדות פועלים בדרום תל אביב וביפו, משם הביא גם חידושים (שאת רובם לא סבלתי) בתחום המרקים המיוחדים ותבשילי הבשר. וזאת היתה הסיבה לסנקציה הכואבת מכולן על ביטול חתונה, העונש האולטימטיבי, הרחקה לעד מקערת הירקות. לא יהיו לה סלטים, לא ממני. החטא ועונשו.
אייבנהו וקליפת הבננה
זמן לא רב אח"כ נפל הפור, גם הוא על רק של סרט קולנוע. הורי ארגנו לאחותי הגדולה מסיבת יום הולדת על גג הבית, אני זוכר בת מצווה היא טוענת שלא, ואחת האטרקציות היתה הקרנת סרט קולנוע לאורחים הצעירים. הועלתה מכונת הקרנה 16 מ"מ כבדה במעלה המדרגות, נמתח אליה חוט חשמל לאורכם של שלוש קומות למטה ונפרש סדין על מרובע צינורות הברזל ששימשו אחד משני העוגנים לחבלי הכביסה. הסדין כנראה לא היה מתוח דיו וכך ראינו בעיניים קרועות את הסרט "אייבנהו" וזכינו להכרה ראשונית עם רוברט טיילור, אליזבת טיילור, ג'ואן פונטיין וג'ורג' סאנדרס, בלי שנידע בכלל מי הדודים והדודות הלבושים מיטב מחלצות המאה ה 12, שבכלל לא ידענו כלל שהיתה כזאת. בשביל דרדקים כמונו ההיסטוריה התחילה קצת לפני הכרזת המדינה כמה שנים קודם והגיבורים היו בן גוריון והחברה האמיצים של הפלמ"ח. וכמובן חסמב"ה.
הקרקע כנראה לא היתה יציבה מאוד במאה ה – 12 ולכן האבירים שנלחמו כדי להשיב את המלך ריצ'ארד לב-הארי לכס המלוכה שנגנבה ממנו ע"י אחיו ג'והן כשיצא למסעות הצלב, המאבקים בין הסקסונים והנורמנים באנגליה, הסוסים שלהם, התחרויות לחיים ולמוות עם חרבות ורמחים, שוטים ועקרבים, כל אלה נעו להם כל אימת שמשב רוח תל אביב בקיץ טלטל את המסך. ואליזבת טיילור היתה יפה, אולם מעולם לא היתה אלסטית כל כך, פעם הלחיים התנפחו, פעם עיין שמאל ופעם החצי הימני של השפתיים. רוברט טיילור, מולה הפגין כושר מופלא של תנועה בתוך שריון באופן שהיה יכול להוציא את מייקל ג'קסון והכוריאוגרפיה שלו מכליו בקנאה. אבל כל אלה לא יכולים היו לנתק את התלהבותנו מעושר הצבעים, הפעולה, היצרים של הדמויות על הבד המתבדר ברוח, מה שהוכיח שוב שמה שחשוב בקולנוע זה בעיקר התנועה. את הסיפור אני לא כל כך זוכר, אבל "אייבנהו" ישאר בשבילי תמיד בן משפחה.
וההתלהבות היתה כל כך גדולה, יצר הקרבות פעפע בנו כל כך שהחלטנו, כמה ילדים על הגג להמשיך את מסע הטלת הבליסטראות הימי-ביניימי זה בזה. אבנים או סלעים לא מצאנו על השולחנות המתרוקנים שעל הגג, אבל חרצני מישמשים, בסיסי קליפות אבטיחים חתוכים למשולשים או קליפות בננה – דווקא כן. והקרב, כדרכם של קרבות הלך והתפתח והגיע גם למעקה הגג, וכך נשלחה קליפת בננה לכיוון החצר למטר, אבל עשתה דרכה דווקא אל מרפסת השכנים בקומה הראשונה ממול, הישר לתוך כוס התה המלאה של אבא של חנה'לה שישב שם עם אמא של חנה'לה למנוחת ערב מוקדמת. כמה ימים אח"כ, אני מניח שלא רק בשל התקרית הזאת, הם עזבו ולקחו איתם את חנה'לה וכך הלכה איתם גם אהבתי הראשונה.
הקופים של גיברלטר והשדרה בתל אביב
שבע שנים עברו עלי בנעימים עד שהכתה בי שוב האהבה הנכזבת. וגם לכאן חדר לו הקולנוע באורח לא מפתיע. קראו לה תמר והיה לה שיער שחור ארוך ומתנפנף ועיניים נפלאות שזרחו גם במסתוריות וגם בטוב לב, היא נכנסה לחיי באופן בלתי צפוי הישר לכיתה ז' ואני כבר הייתי בח' וחשבתי שהכל כבר מאחורי ועם הבנות של הכיתה וזאת המקבילה אשאר לתמיד, אני ו-יויו גם.
ימי בבית הספר ע"ש א.ד.גורדון, בית החינוך בצפון היה היו מהיפים, בוודאי המעצבים של חיי. בשני הבניינים בקרן הרחובות ברנשטיין ולסל, הבנין הישן והחדש ובעיקר בחצר שהפרידה בניהם זכיתי לקדם פני השכינה, בכל הנוגע לערכים, לידע, לסקרנות ולניסיון במודעות חברתית וביחס לעבודה. מכל המורים כולם – מאיר נוי והמוסיקה, פצקל והטבע, נוח והחקלאות, פניה ומלאכת היד, מיקי והנגרות, רמי וההתעמלות, בלה, חיה, נתן, טוביה, רבקה המחנכים, אפילו אדי מהנגריה וליבר השרת שכתב שירים ועל כולם המנהל האגדי בעל הכרס הענקית שאינה נגמרת שהתנוססה תמיד לפניו, אליהו בייליס.
ובבית הספר, בבסיס הבנין הישן שכן גם חדר האוכל שעל אחד מקירותיו, מעל החלון הענק שנפתח מידי יום פעמיים למטבח, נחקק לזיכרון עולם הציור שהביט על הסועדים ועל פסל הברונזה של גורדון שניצב על כן שחור בקצה ממול. כן, זה הציור שעלי מוהר תאר במדוייק ב"שיר מולדת" למוסיקה שנכתבה עוד קודם, בפולין ע"י אפרים שמיר: "אז בבית הספר על הקיר תמונה והאיכר חורש בה את האדמה. וברקע, הברושים, שמי שרב חיוורים, האיכר יצמיח לנו לחם שנהיה גדולים". חדר האוכל היה מתמלא פעמיים ביום, בשתי משמרות של סועדים, הקטנים היו אוכלים ב 12 וחצי והגדולים ב 2. כל שבוע היה נפתח לגדולים בשירה בציבור, שעור ראשון ביום ראשון, שהיה נקטע באמצע ומאיר נוי משיל את האקורדיון, מניח סימפוניה על הפטפון וכולנו שותים בצמא מוסיקה קלאסית. פעמיים בשנה היה חדר האוכל משנה פניו, השולחנות היו מוסטים אל הקירות, הספסלים סודרו בחצי גורן והיתה נערכת "האספה הכללית" שבה היו דנים בנושאים שבין התלמידים, חובותיהם וזכויותיהם, נבחרות וועדות בית הספר והקהל היה מתחלף, כמה שעות לכל שכבה. וכל שבועיים, בשעות אחה"צ המאוחרות היה חדר האוכל הופך גם לבית קולנוע מאולתר. לגדולים הקרינו שם סרטים בתדירות כפולה מלקטנים, אבל החוויות היו זהות.
תמר הגיעה לבית הספר בשנה האחרונה שלי בגורדון, רחוקה ממני מרחק מחזור אחד בלבד ואני נלכדתי מיד. כמובן ששנה שלמה נותרה בידי כדי לאסוף מודיעין ולאט, לאט גם להציג נוכחות. קשרי העין התפתחו במהלך ההפסקות, במפגשים כמו מקריים במסדרונות, בתחרויות הספורט שהתקיימו כל יום שישי בצהריים – מחניים או כדורסל שבהם ניסיתי להראות את כוחי ויכולותי. טוב, אתלט גדול מעולם לא הייתי, אבל גבוה ותופס מקום יחסית לגילי דווקא כן וגם קלעתי לסל לא רע. וזה שם אותי בנבחרת הכיתתית, לא בחמישיה הראשונה אמנם אבל מחליף ראשון. כל השנה, בלי להחליף מילה לא אזרתי עוז לחצות את הקווים וכשכלו כל הקצין, ממש בשבועות האחרונים של השנה האחרונה אזרתי עוז והחלטתי לעשות את הצעד ולקשור את הקשר. הפור נפל על הערב בו הוצג בחדר האוכל הסרט Operation Snatch" " (וואלה, לא זוכר מה היה שמו בעברית), קומדית פעולה על רקע מלחמת העולם השניה עם טרי תומאס בתפקיד הראשי. וגם לכאן נדחק ג'ורג' סאנדרס…
התלבשתי חגיגי במכנסיים קצרים חדשים, חולצה לבנה נדחקה, אולי לראשונה בחיי לתוך המכנסיים ויצאתי לבית הספר בהולם לב. כבר בבית ידעתי שאמנות הקולנוע תדחק היום אל מול אמנות החיזור, או במקרה שלי אמנות התחינה.
הסרטים שהוקרנו בבית הספר נבחרו בקפידה. הם היו צריכים להיות חינוכיים, בעלי ערכים חברתיים, אנושיים, פטריוטים ובעיקר כאלה שיתאימו לגילם הרגיש של הצופים הצעירים. הבחירה בקומדיה האנגלית הזאת לקחה בחשבון כנראה את העובדה שהחופש הגדול דפק כבר בשער והאווירה יכולה היתה להיות קלילה יותר. ואולי מי שהציע את הסרט היה המורה לטבע האגדי שחשב שכך נוכל להתקרב יותר להבין את מקומם של אבותינו הקדמונים בסביבתם היום יומית. בגורדון האמינו, עד היום אני מקווה בתורת האבולוציה של דארווין. בסרט מנסה תומאס, איש צבא אנגלי המוצב בגיברלטר לדאוג שאוכלוסיית הקופים על "הסלע" לא תכחד, כדי לקיים את האמונה רבת השנים שטענה שכל עוד יש שם קופים, ימשך גם השלטון הבריטי. ועכשיו קיים איום כזה וצריך לצאת לפעולה נועזת מאחורי קווי האויב כדי להביא משם קוף זכר שיחזיר את השמחה המקפצת במעלה הצוק וירחיק את הסכנה בהשתלטות גרמנית.
תומאס היה קומיקאי אנגלי, מהמפורסמים שבהם בשנות החמישים והשישים שסימן ההיכר שלו היה הלבוש המוקפד, השפם האנגלי הגזור היטב ובעיקר הרווח האדיר בין שתי שיניו הקדמיות, כל כך גדול שנראה שניתן להכניס דרכו את כל הצי הבריטי ואת הכלניות כולן. וכמו שהיה קומיקאי הוא נהנה לעיתים קרובות לשחק גם את הנבל ודרך המפתח שבין השיניים הסתננו לא מעט צחוקים אפלים להנאת הקהל ולצמרמורותיו. אבל האמת, שכל אלה לא עניינו אותי ולו כזית לאורכו של הסרט כולו, בעיקר משום שאני שיננתי לעצמי כל הזמן את הטקסט שהכנתי לרגעים הדרמטיים שיבואו אחריו.
נגמר הסרט והתלמידים התחילו להתפזר הביתה. אני נפרדתי משלושת חברי הטובים בקביעה להיפגש מאוחר יותר וכשמזלג שנשכח על רצפת חדר האוכל בידי, ממוללו כאורי גלר התחלתי ללכת בעקבות תמר. היא יצאה מרחוב לסל לבן יהודה ואני אחריה. משם פנתה לשדרות קק"ל מערבה, לכיוון הים ואני אחריה ובאמצע המקטע הזה של השדרה, ממול ביתו של בן גוריון ואולי גם תחת עיניה הפקוחות תמיד של פולה, מתחת לאחד מעצי האשל דקי העלים קראתי בשמה בקול רועד. המזלג נשבר ושאריותיו הושלכו לשיחים כשהיא עצרה והסתובבה. כל כך יפה ונחשקת בעיני… רוח באה מהים, רוח שעדיין לא נבלמה בכיכר אתרים המפלצתי שטרם הוקם, רוח שציננה את זיעת ההתרגשות שלי…
"שלום, קוראים לי גידי" אמרתי. "אני יודעת" ענתה וליבי ניתר בי משמחה. היא שמה לב !!!! היא שמה אלי לב !!!! . "רציתי לשאול אם תהיה מוכנה להיות חברה שלי" אמרתי בלי להאמין שזה אכן קורה לי. היה שקט לשניה, ארוך מידי לדעתי ואז היא אמרה "תראה. אתה באמת נחמד מאוד והייתי דווקא שמחה. אבל זה לא יקרה, זה לא יצא. אתה בכיתה ח' ועוזב את בית הספר. בעוד שבוע מתחיל החופש הגדול ואני מחיפה, אהיה שם עם המשפחה שלי כל החופש. אז פשוט, זה לא יצא…"
ואני, כמו אבן נגולה מעל ליבי אמרתי "טוב" והסתובבתי לרוץ לחברים שחיכו לי. ובדרך חשבתי, מה היה קורה אם היתה אומרת "כן" ? אני מניח שהייתי אומר "טוב", ומסתובב לרוץ לחברים שחיכו לי. כי מה ידעתי אז על חברות ?
שנים אח"כ ראיתי ראיון עם סידני פולאק, במאי נפלא שעשה בין השאר את "כך היינו" עם ברברה סטרייסנד ורוברט רדפורד, שבו הוא דיבר על המלודרמה ובייחוד על המלודרמה האמריקאית. "הסיפורים שנשארים תקועים בזיכרון שלנו הם דווקא על האהבה הנכזבת, אלה שבהם האוהבים חייבים להפרד, שבהם האהבה לא מגשימה את עצמה. תחשבו למשל על "קזבלנקה", למה הסרט הזה תקוע כל כך עמוק בזיכרון הקולקטיבי שלנו ?"
ואני, נער הייתי וגם בגרתי, בעל, אבא וסב ואחרי כמה אהבות טובות וכמה צורבות. אבל תמיד תהיה לי השדרה בערב קיץ חם, הדיסטנס בין השיניים הקדמיות של טרי תומאס שקופי גיברלטר יעברו בו, המזלג השבור ותמר מחיפה.
פרקים קודמים :
נולדתי למיוזיקל ! – סולם אורשר ברגעים אישיים של קולנוע
קדחת ההיפוכונדר – סולם אורשר ברגעים אישיים של קולנוע
המורשת הקולנועית הסובייטית שלי – סולם אורשר ברגעים אישיים של קולנוע